מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור החיים של סבתי, אורה ביאלע, הנשואה ליוסף, אימא לשלושה ילדים: חגית (אימא שלי), מוטי ויואב, וסבתא לתשעה נכדים: ענבר, שקד, עידן, אריאל, פלג, נועה, שחר, גאיה ואני-נופר.

ילדות בתל אביב

אורה נולדה בתאריך ה-9.11.1938, בדיוק בליל הבדולח. בתאריך הזה, בכל רחבי גרמניה ואוסטריה היה פוגרום ביהודים: כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה נהרסו, בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה נפגעו גם. האירוע נקרא כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות. אורה נולדה בארץ ישראל, שנקראה אז פלשתינה, והוריה לא ידעו על מה שהתרחש באותו הלילה מחוץ לארץ. היא מספרת: "כשהייתי ילדה, המצאתי לעצמי סיפור שהוריי קראו לי אורה בגלל האור שהאיר בליל הבדולח, אבל כשגדלתי גיליתי שזה לא הגיוני כל כך." למעשה, קראו לה אורה בגלל שהיא הייתה האור בחייהם של הוריה, ראובן ועליזה גודמן. הם עלו לארץ בשנת 1933 מאמריקה בעקבות המשבר הכלכלי שהיה שם, וגם מטעמים ציוניים. אורה מעולם לא ביקרה באמריקה אך שמעה סיפורים יפים על המקום. למשל, היא מספרת: "כשהייתי קטנה, הוריי סיפרו לי שזה היה עולם שונה לגמרי מבחינה טכנולוגית, הרבה יותר מפותח. כשהוריי עלו ארצה הם הביאו איתם מקרר חשמלי והיינו המשפחה היחידה שהיה לה מקרר. כולם השתמשו אז בארגזי קרח. באמריקה היו מכוניות אבל בתל אביב אנשים היו עוברים ברחוב עם גמלים, אבל אני אוהבת את ישראל ושמחה לגור כאן".

כאן נולדו לראובן ועליזה ילדיהם: אורה והאחים שלה – ציונה ויעקב. אורה הייתה האחות האמצעית, יעקב היה האח הבכור וציונה היא הקטנה מביניהם. הם גרו קרוב למשפחתו של אביה בצפון תל אביב. המצב בארץ היה קשה ולא הייתה פרנסה מצוייה, לכן אביה ראובן, שהיה אקדמאי, נאלץ לעבוד בתור נהג אוטובוס ואימא שלה הייתה עקרת בית. "החיים היו פשוטים וצנועים", מספרת אורה, "אני זוכרת שכאשר סבתא שלי ביקרה אותנו מאמריקה, היא הביאה לנו תפוחים אדומים ויפים. אני ואחיי התרגשנו, זה נראה לנו יוצא מן הכלל באותם ימים". כשהייתה בגיל עשר, קמה המדינה והיו קשיים רבים בתקופה הזאת שנקראה תקופת הצנע: בעקבות מלחמת העצמאות והעלייה הגדולה שהייתה, אנשים חיו במעברות, והחיים נראו אחרת לגמרי מאשר כיום. אנשים עלו כמעט בלי רכוש וקיבלו את האוכל בהקצבה, עם תלושים.

מימין: ההורים של סבתא אורה ביום חתונתם, משמאל: סבתא אורה וסבא יוסף ביום חתונתם

לימודים ושירות בנח"ל

אורה למדה בבית הספר היסודי שנקרא "שלמה המלך" ובתיכון שנקרא "צייטלין". בזמן הזה היא הצטרפה ל"בני עקיבא", תנועת נוער ציונית-דתית שמטרתה העיקרית הייתה הגשמה, ודגלה בערכי תורה ועבודה. משם נסללה דרכה אל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם). עד סוף התיכון היו לאורה צמות ארוכות, אך לכבוד הגיוס לצבא לשירות בנח"ל, בחרה לגזור אותן. היא מספרת: "בהתחלה היה חודש טירונות, התאמנו ולמדנו להשתמש בנשק". משם הגיעה אל קיבוץ בארות יצחק, מקום שהיה בדרום הארץ אך נהרס בקרב במלחמת העצמאות, והחליטו להקים אותו מחדש במרכז הארץ. הנוער עזר להקים ולשפץ את המקום החדש בנגב. אורה עבדה בעיקר בפרדס, במשתלה, שם גידלו ייחורים של חושחש (מרכיבים את הגזע היציב עם הייחורים, שזה דבר מר ולא אכיל אבל נותן תמיכה לתפוז המתוק). היא עבדה גם בקטיף, כפי שהיא מתארת: "היו שם תפוזים, מלפפונים ומנגו". היו גם תורנויות ניקיון, רחיצת כלים ועוד. אורה הייתה שם במשך שנתיים וכאשר חזרה משם הביתה היא התחילה ללמוד ריפוי בעיסוק, כי היא חשבה שתמיד צריך לעזור לזולת. בנוסף, הייתה לה דודה שעסקה במקצוע זה ועודדה אותה ללכת לתחום. אחרי כמה שנים שעבדה בתחום עם חולי נפש וילדים, החליטה אורה שהיא רוצה להתקדם והלכה ללמוד באוניברסיטה בתל אביב פסיכולוגיה ופילוסופיה. אורה הוציאה תואר ראשון בכל תחום אך לא עסקה בתחומים אלו.

נישואין ומשפחה

בת דודה של אורה, שמה אסתר, התחתנה עם בחור בשם יגאל, ולאחיו קראו יוסף. סבתה של אורה החליטה שאחיו של יגאל מתאים לה מאוד, ושידכה בין השניים. לשמחת המשפחה כשאורה הייתה בת 30 היא ויוסף התחתנו גם. היא תמיד רצתה ילדים, ונולדה לה הבת הבכורה חגית (אימא שלי) ואחריה מוטי ויואב. למרות שהיו לה מקצוע ותארים, היא בחרה להישאר עם הילדים ולטפח אותם. בהמשך היא עזרה בגידול הנכדים. באחותי ענבר היא טיפלה עד הגיעה לגיל שנתיים וגם בי עזרה לטפל. אנחנו גרנו קרוב (ברחוב שמתחת לרחוב שבו גרו סבא וסבתא) ובכל פעם כשאימא שלי הייתה צריכה עזרה, סבתא נרתמה לתת אותה. הייתי מבקרת אותה הרבה. היא לימדה אותי אנגלית וחשבון, העניקה לי המון ערכים ודוגמה אישית.

תחביבים

סבתא שלי אוהבת יצירות ועבודות יד ועשיתי איתה יצירות בלי סוף, החל מלהכין קישוטים לסוכה ועד ללמוד לתפור במכונת תפירה. כשסבתא הייתה יותר צעירה היא התנדבה בארגון נשות "אמונה" והייתה מכינה בכל שנה בובות לירידים שלהם, אותן הייתה תופרת על אותה מכונת תפירה שגם אני למדתי לתפור עליה. סבתא אישה מאוד יצירתית והעבירה אליי את אהבתה לאומנות.

לסיכום – אורה, כשמה כן היא, אישה מלאת אור, שמחה ונתינה, משפחתית ואוהבת את כולנו מאוד ואני אוהבת אותה.

הזוית האישית

אורה ביאלע: היה לי כיף להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, שמעודדת את הקשר בין הנכדים לסבים והסבתות ויוצרת קשר חיובי בתקופת הבדידות הזאת. נהניתי לעבוד עם נופר נכדתי ואני מאחלת לה הרבה הצלחה.

נופר אביוני: תכנית הקשר הרב דורי הייתה הזדמנות מהנה וטובה בשבילי להכיר טוב יותר את סבתא שלי ולשמוע דברים חדשים עליה. נהניתי לעבוד איתה, להקשיב לה ולדבר איתה. אני חושבת שזאת חוויה שחיזקה את הקשר ביננו. זכיתי בה.