מאגר סיפורי מורשת

בדרך למכולת במלחמת ששת הימים

שלום שמי שמחה נולדתי בשנת 1945 בתאריך 15.1 בעיראק. עליתי לארץ כשהייתי בת 4.

בשנת 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הלכתי לקנות בננות לבנות סיגי ופתאום שמעתי צפירה רמה, נצמדת לאחד הקירות שהיו קרובים אלי. באותו זמן, בעלה של שאול, הוא היה במילואים, הוא היה נהג של טנקים ונמשים. כשהגעתי הביתה שמעתי צפירה נוספת, וכל האנשים בבניין התאספו במקלט. אחת לשבוע עזבנו שלומית ואני את המקלט בפחד גדול להכין אוכל לשבוע שלם ל -25 השכנים שלנו. כשהיינו בבית, שמענו קולות של פגזים ופצצות וראינו את חיילי צה"ל רצים ממקום למקום, גרנו על הגבול וזה היה מאוד מלחיץ. באותו זמן הייתי אם לשלושה ילדים. פחדתי מאוד שבעלי יפצע או חלילה למות ואני אשאר לבד עם שלושת ילדי.

הייתי מבועת כל יום על חייהם של הילדים שלי ועל החיים שלי. הילדים היו קטנים והמציאות היתה קשה, לא יכולנו להסביר להם מה קרה ולמה, הם היו צריכים להישאר במקלט במשך שישה ימים בלי לצאת החוצה, בלי לראות אור יום, בלי אבא. אחרי שישה ימים קשים וקשים, עם תום המלחמה, יצאנו מהשכונה והתחלנו ללכת לקבר רחל עם מעדנים כדי להודות לאלוהים על הניצחון ועל ששרדו.

באמצע הדרך החיילים עצרו אותנו וכעסו עלינו מאוד. הם אמרו שהמצב עדיין רגיש ופגיע ואנחנו לא צריכים ללכת לשם. המלחמה אולי הסתיימה, אבל הערבים עדיין מתפרעים ומסרבים להתפנות. זה מסוכן מאוד שם ואין לאף אחד רשות להתקרב לקבר רחל. התאכזבתי מאוד, כי באמת רציתי לנסוע לקבר רחל והלכנו דרך ארוכה להגיע לשם. כמעט בכיתי בלבי. חזרנו הביתה מאוכזבים, אבל התנחמנו שניצחנו במלחמה, כשהגעתי הביתה הייתי מאושרת באמת, כי שמעתי שבעלי חי וקיים והוא בדרך הביתה תודה לאל.

הזוית האישית

סבתא שמחה מספרת לנכדה שחר את חוויותיה ממלחמת ששת הימים. השנה אנו מציינים 50 שנה לפרוץ המלחמה.