בדיקת אומץ
סיפורו האישי של משה אלון
אני בן הזקונים במשפחתי. היו לי שתי אחיות ואח יותר גדול. שתי האחיות נפטרו מזמן, ואחי עדיין חי, ומתגורר בבנימינה. כל המשפחה שלי חיה בבנימינה. למדתי בבית ספר עממי, ולמדתי בבית ספר תיכון בבנימינה. בשנים הללו עסקתי בספורט, וזכיתי במקום ראשון בריצת 1500 מטר. הייתי אלוף המחוז. כמו כן, שיחקתי כדורגל בקבוצת מכבי בנימינה. לימים, שיחקתי בנבחרת ישראל בנוער. היה בית קולנוע "גורני", שקראנו לו הרפת של גורני, כי המבנה לא היה מפואר, אבל בבית קולנוע לא ראינו רק סרטים, אלא גם תאטרון בובות. היה עוד מקום נחמד שהוא נחל תנינים, שהיו בו דגים וסרטנים, אבל לא היו בגדי ים, אז שחינו בעירום. לפעמים הבנות באו, ונוצרה בעיה, אז נשארנו בתוך המים. הבנות נכנסו עם הבגדים למים.
המצב הכלכלי לא היה כמו היום. המשחקים היו ברחוב או בחורשה, ולא היו כבישים ברחובות. שיחקנו משחקי קלאס, גולות וקראנו לגולות "בלורות"(גולות) אהבתי בת שרק לה גיליתי שאני אוהב אותה, ורק לפני כמה שנים גיליתי לה.
משה וליאור מתעדים את הסיפור
כאשר הייתי בערך בגיל 10, חברי מיכה ואני החלטנו לעשות לעצמנו בדיקת אומץ. מה היה המבחן? שנבקר בלילה בבית העלמין. היה מזג אוויר מאוד סוער, הייתה רוח חזקה מאוד, ובאופק היו ברקים ורעמים. בית העלמין באותה תקופה היה מחוץ למושבה. הלכנו שנינו ברגל עד שהגענו לבית העלמין. ליד הכניסה למקום הייתה חורשת איקליפטוס מאוד גדולה. כאשר הגענו למקום, יצאה לפתע דמות מכוסה בלבן מכף רגל ועד ראש. כמובן שנתקפנו בפחד ומורא, ופתחנו בריצה פראית לכיוון המושבה. הדמות שיצאה הבינה שהפחידה אותנו, וצעקה לנו: "אל תפחדו! אל תפחדו!"הצעקות של הדמות הפחידו אותנו עוד יותר, והמנוסה הפכה להיות בהלה מוחלטת. ברגע שהגענו למסילת הברזל(אז זה היה הגבול של המושבה) העזנו לעצור ולהסתכל אחורה, והבנו מה שהתרחש. מתברר שבחורשת האיקליפטוס היו כוורות של דבורים. האיש שיצא מהחורשה היה בעל המכוורת, שלבש בגדי כוורן(לבנים). אנחנו בדמיוננו שייכנו את הכוורן לבית העלמין (כדמות ששייכת לשדים ורוחות).
כשהיינו ילדים פיתיתי את חברי ללכת ברגל לבקר את האבא שלי שהוא חורש בכרמו באדמת כברה. (כיום ליד הקיבוץ מעגן מיכאל).זה קרה בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים. עד שהגענו לשטח, השמש שקעה, וחושך ירד. (בזמן ההליכה לשם "בזבזנו זמן" בקטיף פרחי בר). התחלנו לחזור לכיוון המושבה (בנימינה). הלכנו על פסי הרכבת, כאשר אני מוביל ראשון, וחברי אחריי כאשר הוא בוכה. שאלתי אותו "למה אתה בוכה?" הוא ענה: "עוד מעט יהיו יללות של שועלים ותנים". בינתיים, שמענו דהרות של סוסים מכיוון השדות. באותו רגע לא ידענו פשר הדהרות. אנשי בנימינה חיפשו אותנו מתוך דאגה עמוקה לשלומנו. באותה תקופה היו ימים של דמים, כתוצאה מתוקפנות של הערבים. באותו הזמן נעלמו שלושה ילדים מגבעת עדה, ואת הגופות שלהם גילו לאחר כמה חודשים, כך שהייתה סיבה אמיתית ועמוקה לדאגה רבה. כאשר הגענו למושבה, קיבלו את פנינו בשמחה ובאנחת רווחה המון של עשרות אנשים. אני זוכר את אמי, ששכבה במיטה חצי מעולפת, בגלל הדאגה לבנה. אבא שלי היה לבוש בבגדי רכיבה, כשהוא מחזיק בידו שוט בשימוש רכיבה. חששתי באותו רגע שהשוט יונף עלי. אבי הסתפק בגערה ובתוכחה: "ראה מה עשית לאמא שלך!"
עם החבר שלי להליכה היה סיפור שונה. החבר שלי היה בן מאומץ. ההורים שלו היו מאמצים. במושבה דיברו שלאחר שחברי נפגש עם אביו המאמץ הוא קיבל מכות.עברו חלפו עשרות שנים. לאבא המאמץ היה יום הולדת 80. חברי הידוע לא היה אז בארץ.(הוא שירת "במוסד"). הלכתי לברך את חתן השמחה. לאחר שיחה של כמה משפטים, לפתע הוא אמר לי: "אתה זוכר שאתה ומיכה הלכתם לאיבוד?" עניתי לו : "בוודאי שאני זוכר". ואז הוא שאל: "אתה זוכר שדיברו שהרבצתי לו?" כמובן שלא עניתי, והוא הוסיף :"תדע לך שלא הרבצתי לו".בעת לכתי הביתה הרהרתי על מה שהוא אמר לי. חשבתי לעצמי איך הנושא של ההכאה רודף אחריו, והוא היה מוכרח לפתוח את ליבו (הציק לו מדוע אנשים דיברו כך).
מילון
ימים של דמיםתקופה של אלימותמלחמה שבה יש נפגעים: הרוגים ופצועים.
ציטוטים
”אבי הסתפק בגערה ובתוכחה. “”המנוסה הפכה בהלה מוחלטת.“
