מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי (תמר) תמי וזהו הסיפור שלי:

נולדתי בקבוצת חולדה, בארץ, בעונת החורף, 1.3.1942, בתקופת המנדט.

אבא שלי הגיע מאוסטריה לפלשתינה, ישראל, בשנת 1938, באנייה לא חוקית בתור מעפיל. שמו הוא אוטו אנגל. אמא שלי הגיעה מקבוצת גורדוניה בשנת 1934, לקבוצת חולדה והקימה את הקיבוץ. שמה הוא ציפורה אנצ'ו. בגיל חמש עזבנו את קבוצת חולדה ועברנו לרמת גן. בבית ברמת גן היתה חצר גדולה עם המון בעלי חיים: תרנגולות, ברווזים וארנבות. בנוסף היו לנו גם עצי פרי.

הייתי תלמידה לא טובה בגן ובבית הספר. אהבתי מאד לשחק ברחוב ולשחק בכלל. אהבתי לשחק בחבל, מחבואים, בחמש אבנים הייתי אלופה, קלאס וג'ולות. הייתי בת יחידה, ללא אחים או אחיות. בתור בת יחידה לא רציתי ללמוד או לעזור במטלות הבית, רק לשחק. אמא שלי תמיד כעסה עליי שאני לא עוזרת לה ובכתה. תמיד קראו להורי לבית הספר. יום אחד כאשר קראו להורי לבית הספר, אמרו לי שאני לא מתאימה ללמידה ואני צריכה לעזוב את בית הספר. אימי חלתה מצער שבתה לא לומדת ואחרי שבוע היא נפטרה.

כאשר הייתי בת 12, אבא שלי חזר מבית החולים והודיע לי שאימי נפטרה. הוא אמר לי לארוז את כל בגדי משום שאני חוזרת לקבוצת חולדה, לבד. אבי נסע לאמריקה. הייתי עצובה. צירפו אותי לכיתה ולא היה לי כיף, לא היו לי חברים ולא התייחסו אלי בכבוד. אחרי בית הספר הייתי הולכת לעבוד כדי לשלם כסף לקיבוץ, משום שאבא שלי לא שילם לקיבוץ. הוא נטש אותי.

בכיתה צחקו על הנמשים שלי. אמרו לי שאני מסריחה ולא רצו לשבת לידי. הנמשים החומים הגדולים שלי הזכירו להם משהו מסריח. זה מאד העליב אותי.

למדתי בתיכון שבקיבוץ, הייתי תלמידה מאד טובה בתיכון. חברי לכיתה בתיכון התקרבו אלי רק כדי שאעזור להם בלימודים. עזרתי להם למרות שלא התייחסו אליי. למדתי עם רון חולדאי שהוריו היו מנהלי בית הספר, ועם עמוס עוז שהיה מאד חכם ונחמד. רון חולדאי היה קטן ממני בשנה ועמוס עוז היה גדול ממני בשנה, אבל בקיבוץ כולם למדו יחד.  בתיכון לא היו לי חברים, הספרים שלי היו "חברים" בשבילי. עבדתי קשה, למדתי קשה והיה לי עצוב.

חיפשתי מקום עבודה כדי שתהיה לי פרנסה ומגורים. קראתי בעיתון מודעה ש"נפתח בית ספר לאחיות במרכז" .הלכתי לבחינות ואחרי שבועיים קיבלתי בדואר מכתב שהתקבלתי לבית הספר לאחיות.למדתי בבית הספר לאחיות "תל השומר" שלוש שנים. היו לימודים ביום ובלילה, עבדנו קשה, כמו חיות. גרנו במגורים של התלמידות ובפעם בחודש קיבלנו משכורת. היו לנו מדים לבנים: שמלה, נעליים וכובע. היו לי הרבה חברות שם והתחשבו בי יותר מהקיבוץ. היה לי מאד כיף.

כשהייתי מקבלת חופש מתל השומר החברות שלי היו מזמינות אותי. לא תמיד הלכתי משום שהתביישתי, אבל בכל זאת הרגשתי שדאגו לי והתייחסו אליי יפה, הרבה יותר מהקיבוץ. לאחר שלוש שנים גמרתי את הלימודים והתגייסתי לצה"ל בתור אחות חיילת.

שירתי בבית החולים "סורוקה". אחרי שנה בצה"ל אבא שלי שחי באמריקה, שלח לי כרטיס כדי שאבוא לחיות אתו בניו יורק. התלהבתי מאד ונסעתי. עבדתי שם בבית חולים. בניו יורק לא היה לי כיף. לא הרגשתי שאבא שלי מתנהג כמו אבא בגלל שהוא נטש אותי. בבית החולים בניו יורק עבדתי שנתיים ואספתי כסף כדי לחזור לארץ ישראל.

חזרתי לארץ ישראל ואחת מחברותי מתל השומר אמרה לי שאני מוזמנת לישון אצלה עד שאסתדר. קיבלתי עבודה בבית תינוקות בשם בית קצ'קו. הייתי אחראית על בית התינוקות. התינוקות היו מועמדים לאימוץ. אהבתי את התינוקות. לא היה לי קשה ונהניתי מאד מהעבודה.

לאחר חצי שנה שעבדתי שכרתי לי חדר בדירה עם עוד חברה והיה בסדר.

חברה בבית התינוקות הכירה לי את בעלי לעתיד. היא אמרה לי שמאחר ואני בודדה אני צריכה בן זוג. היא הכירה לי חבר ששמו מנחם (מיקו) היינו ביחד 9 חודשים עד שהוא הציע לי נישואים. ההורים של מנחם לחצו עליו להתחתן איתי והתחתנו בתל אביב ב 30.7.1965 באולם "בית המהנדס" ברחוב דיזינגוף. הייתה חתונה גדולה ומפוארת. היה לי מאד כיף. אבי בא במיוחד מניו יורק כדי לחגוג איתי בערב המרגש. אני ומנחם עברנו לרמלה.

אחרי שהתחתנתי מנחם אמר שהוא לא מעוניין שאני אעבוד במקצועי. הוא לא רצה שאעבוד עם חולים מחשש שאדבק. מנחם סידר לי עבודה בתעשייה האווירית, במקום בו הוא עבד. עבדתי בתור פקידה ואז נכנסתי להריון, היה לי בן. הייתה לי רעלת הריון והרופאים אמרו לי לנוח בבית והפסקתי לעבוד. שכבתי חודש בבית החולים בשל רעלת ההיריון. הלידה הייתה קצת כואבת. בני חן נולד ב-21.9.1967 כשהייתי בת 25. היה מאד שמח וכיף.

לאחר זמן מה החלה מלחמת ששת הימים. כל הזמן שמעו ברדיו על המלחמה והיו הרבה אזעקות. לא נכנסתי למקלט. אחרי שלוש שנים וחמישה חודשים נולדה בתי ציפורה, ציפי, ב- 21.2.1971. הייתי בת 28 כשהיא נולדה. קראתי לביתי ציפורה משום שאמו של מנחם אמרה שעליי לקרוא לביתי על שם אימי שנפטרה. כשציפי הייתה בת חמש וחן היה בן תשע עברנו לנווה אפרים מונוסון, קרוב ליהוד. היה מאד כיף במונוסון.

עד היום אני גרה בנווה אפרים מונוסון ואני מאד נהנת מהשקט והשלווה.

אני עובדת בגינת ביתי ונהנת בעיקר כשהנכדים באים.

 תשע"ו 2016