מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי מיכאל ירון והיום אני אספר לכם את סיפורי.

נולדתי בבוקרשט שברומניה בשנת 1937 בתאריך 27 למאי ולהוריי קראו זאב וזינה. גדלתי בתור בן יחיד אומנם נולד לי אח אבל הוא נפטר בלידה. קראו לי מיכאל כי פירוש השם הוא מלאך ונקראתי על שם סבי. במקור שם המשפחה שלי היה ירושבסקי ולא ירון אך הוא שונה בשנת 1955.

אני הייתי בגן ילדים בשם דקרולי ברומניה. כשרצו לעשות לי חיסון, ברחתי מהגן כי פחדתי מהזריקה והיום אני רופא. אני הייתי בבית ספר יסודי בשם דקרולי ברומניה והזיכרון שלי משם זה שבשיעורי מלאכה, היינו תופרים סלים. בילדותי נהגתי לבלות עם חברים ולשחק כדורגל בכדור עשוי סמרטוטים. אני למדתי בתיכון MIHAY VITEAUZU ברומניה אני הייתי בתיכון במשך 3 שנים המקצועות האהובים אליי מהתיכון זה מדעים חשבון וספורט, הזיכרון שלי מהתיכון הוא שהצטיינתי בחשבון ובפסיקה.

 ברומניה עם אבי

היה לי  טקס בר מצווה בבוקרשט שברומניה בבית הכנסת, הטקס כלל גם קריאה בתורה וגם נאומים ובסיום היה כיבוד.

העלייה לישראל

בגיל 13 עליתי ארצה בשנת 1950 הוריי החליטו לעלות בגלל שהחליטו שיותר טוב לחיות בארץ, למעשה עברתי את מלחמת העולם השנייה ברומניה. לאחר שעלינו ארצה גדלתי ברמת גן עם הורי בדירה של שניים וחצי חדרים עד שהתגייסתי בגיל 18.למדתי בתיכון אוהל שם ברמת גן.

בצבא קודם עשיתי טירונות, אח"כ התקבלתי לבית הספר לרפואה במסגרת עתודה אקדמאית. בחרתי במקצוע רפואה כי הוא סיקרן אותי. בזמן הלימודים עברתי שני ניתוחים, שהסתיימו בכריתת כלייה ושחררו אותי מהצבא ובתום הלימודים התנדבתי לעשות מילואים בבית החולים שיבא בתור רופא צבאי.

במלחמת ששת הימים בשנת 1967 השתתפתי בתור רופא מתנדב במחלקה האורתופדית ששם טיפלו בפצועי מלחמה ובבית חולים בילינסון עשיתי תורנויות לילה.

את אישתי אילנה הכרתי בטיול לאילת בשנת 1957 לאחר שנתיים בשנת 1959התחתנו בבית ציוני אמריקה בתל אביב. היה אירוע מאוד גדול והרבה אנשים השתתפו בחתונה. ילדתי הראשונה נולדה בשנת 1963 כשהייתי בן 26 וקראנו לה טלי ואחרי זה הגיע הבן השני שנולד שנה אחריה בשנת 1965 וקראנו לו גילי ואחרי זה ילדתי האחרונה נועה נולדה בשנת 1976.

במהלך ארבעים השנה האחרונות גרנו באושר בתל אביב, גידלנו את ילדנו והיום יש לי 10 נכדים: שחר, עומר, דניאל, איתי, עידן, ליהי, אראל, נטע, אמיר ואורן ואני רואה אותם כל שבוע.

בשנת 2003 פרשתי לגמלאות וחזרתי לנגן בפסנתר, שכה אהבתי, אך נאלצתי להפסיק עקב אירוע מוחי אבל עדיין אני ממשיך לשמוע מוזיקה ללכת להרצאות ולקונצרטים.

אשתי נפטרה לפני כשנה אחרי 60 שנה שהיינו ביחד. היום גם בגיל 81 אני ממשיך לעבוד בבית החולים, שומע הרצאות מעניינות ומבלה עם חברים.

הזוית האישית

אמיר גרוס: היה כיף חיים לעבוד ביחד לשמוע את הסיפורים ולתעד אותם.