מאגר סיפורי מורשת

משפחת כהן

אבא יוסף נולד באלכסנדריה שבמצרים בן זקונים לאחר ארבעה ילדים. כשסבתא דדה שלי הייתה בהריון עם אבא יוסף נפטר סבי יוסף ולכן הוא נקרא על שמו. סבי היה רב ראשי בצפת וחי שם דורי דורות. הוא נשלח על ידי הקהילה היהודית בצפת להיות רב באלכסנדריה. אבא יוסף עלה לארץ בשנת 1948 למעברת חולון ושם הכיר את אמא. אבא עבד שנים כאזרח עובד צה"ל.

משפחת תורג'מן

האבא – אשר. האמא – טרה (אטי). ילדים – מרי, לונה,  עזרא, שלמה, מזל, מאיר ואלי. הילדים נולדו בקהיר שבמצרים. סבתא מזל הייתה החמישית שנולדה. לסבא אשר היה מוסך במצרים. סבתא אטי גידלה את הילדים בבית. כל המשפחה התגוררה ברובע היהודי בקהיר. בספטמבר 1949 סבתא מזל עלתה לארץ עם אוניית "קדימה" של הסוכנות היהודית. באותה תקופה מי שיצא ממצרים לא יכל לשוב אליה. הם הפליגו לצרפת ומצרפת לחיפה. משך ההפלגה ארך כחודש. כשהגיעו לחיפה העבירו אותם למעברת רמת ישי. לאחר כשנה עברו למעברת חולון. שם הכירה את סבא יוסף וב1952 הם נישאו ועברו להתגורר במעברת גבעת שמואל.

האחים לבית כהן

בשנת 1953 נולד אחי הבכור פנחס. בשנת 1955 נולדה אחותי חיה. אני נולדתי 1957. בשנת 1960 נולד אחי הצעיר שמעון. הייתה לנו ילדות מאושרת, שמעון אחי הצעיר ואני אהבנו לשיר יחד, אני זוכרת איך היינו מעבדים שירים ויוצרים מקהלה משלנו, המשפחה הייתה מצטרפת לחגיגה. אחי פנחס הזכיר לי סיפור: דוד שלי היה מגיע לבקר אותנו עם טנדר צבאי, הוא היה מעלה את כל החברים שבחר "ונוהג", פעם אחת כנראה באמת לחץ והטנדר החל לדהור לכיוון צריף השכנים. ברגע האחרון דודי הצליח לעצור את הטנדר. אחותי חיה לא אהבה לאכול, אבל אמא תמיד לחצה עליה לאכול, לעומתה אני מאוד אהבתי לאכול והיה ביננו הסכם שאני אוכל את האוכל שלה מבלי שאמא תדע ובתמורה היא תשטוף כלים במקומי. אחי שמעון היה ידוע בתור חובב זוחלים וחרקים מדי יום היה חוזר הביתה, מרוקן את כיסיו שהיו מלאים בחיפושיות, תולעים, חלזונות, ג'וקים וכו'. בשבתות בקיץ היינו לרוב נוסעים לחוף הים, אבי לימד אותנו לשחות והיינו כדגים במים. אני זוכרת מקרה שאחי פנחס נכנס עמוק לים שהיה סוער והתקשה לחזור אבל שרד עד שהמציל בא להצילו.

סיפורה של סבתא אתי

בגבעת שמואל שהייתה שכונת מעברות. תנאי המחייה היו: המשפחה התגוררה בחדר אחד ובו מטבחון קטן, שירותים ומקלחות היו מחוץ לבית ומשותפים עם עוד משפחות. מוצאם של תושבי השכונה היה למעשה קיבוץ גלויות, מכל העדות ומעמים שונים. היינו כמו משפחה אחת גדולה כולם הכירו את כולם, הייתה עזרה הדדית. אני זוכרת שבערבי שישי כל משפחה הייתה מכינה מאכלים מארץ מוצאה וכולנו אכלנו ביחד. בימי חורף קשים, לעיתים הגג דלף, היינו שמים דליים ברחבי הבית לניקוז המים. המקלחות בחורף זכורות לי כמשימה קשה, היינו מחממים מים על הפרימוס (גזיה). בהיותי בת שנתיים נפלתי מהנדנדה, נפצעתי בפנים ונותרה לי צלקת עד היום. בשנת 1961 עברנו לשיכון שכונת גיורא, גרנו בדירת שני חדרים כ- 50 מ"ר. למדתי בבית הספר היסודי בגבעת שמואל.

גבעת שמואל פעם והיום

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967 כשהייתי בכיתה ד' פרצה מלחמת ששת הימים, זוכרת את היום הראשון לפרוץ המלחמה, היינו בדרכנו לבית הספר כשנשמעה האזעקה הראשונה, רצנו לכיוון בית הספר והסתתרנו בקירות המגן שהיו שם. אבל אמי המודאגת לא הייתה בטוחה שהגענו והחלה לרוץ ולחפש אותנו, אנשי הג"א דלקו אחריה לעוצרה אבל לא הועיל הגיעה מודאגת ומבוהלת לבית הספר ונרגעה רק לאחר שראתה אותנו, תמונה זאת חרוטה היטב בזיכרוני. את שאר ימי המלחמה בילינו במקלטים. לכל דיירי הבניין היה מקלט משותף. בזמן ההפוגות בין האזעקות כשיצאנו מהמקלט יכולנו לראות את הקרבות שהתחוללו באזור טול כרם, ג'נין וכל אזור יהודה ושומרון, באותה מלחמה אני זוכרת שהתרגשנו מאוד כי ירושלים נכבשה והפכה להיות ירושלים השלמה.

בגבעת שמואל של אז היו שדות פתוחים ופרדסים. היינו נפגשים ומשחקים משחקי ילדות כמו: 7 אבנים, מחניים, חוני המעגל והקפות שדה. היינו בתנועת הנוער "השומר הצעיר", כל יום היינו נפגשים בקן של השומר הצעיר רוקדים ריקודי עם עושים פעולות, מתנדבים לעזור בקהילה לילדים מתקשים ולזקנים. אני זוכרת את טיולי התנועה ברחבי הארץ, טיילנו ולנו בקיבוצים. בנינו אוהלים אילו היו הימים הכי כיפיים, טלפונים לא היו בבתים וגם לא רכבים פרטיים להורים. השתמשנו בתחבורה ציבורית, אוטובוסים או רכיבה על אופניים או על גבי סוס ועגלה. היו טלפונים ציבוריים ובשביל לחייג מהם היו אסימונים.

הייתי ספורטאית מצטיינת והתאמנתי באתלטיקה קלה בריצות ארוכות ובינוניות. השתתפתי בתחרויות ארציות והייתי בין המובילות בארץ ובתחום. את מרבית הזמן ביליתי על המגרשים שעות, ימים וחודשים כדי לשפר את ההישגים. היה ברור לי עוד בימי נעוריי שאתפתח בתחום הספורט. לימים ועד היום אני מורה לחינוך גופני ובעלת סטודיו לפילאטיס, זאת אהבה שאין לה סוף.

מלחמת יום כיפור

בשנת 1973 כשהייתי בכיתה י"א לא אשכח את אותו יום כיפור, אחי פנחס היה אז חייל, והיה בחופשה בבית, בשעה 14:00 נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים שפילחה את השקט של אותו יום קדוש. החלה מהומה בארץ אנשים היו מבוהלים ולא ידעו איך לנהוג ומה לעשות. חיילים נקראו לחזור לבסיסים, גויסו אנשי מילואים, הייתה חרדה ודאגה בכל העם. אנחנו תלמידי התיכון עמדו ימים כלילות והכנו חבילות לחיילים, עמדנו בצמתי הדרכים לציידם באוכל ובציוד אישי (תחתונים, גרביים, כלי רחצה ועוד), כתבנו להם מכתבים כדי להעלות את מורלם. באותה תקופה היה איחוד מרגש של כל העם, לצערי היו גם אבידות בנפש ואף הכרתי כמה מהם.

בכיתה י"ב התגבשנו גרעין השלמה לקיבוץ רבדים, התגייסנו לנח"ל בשנת 1975. במסלול הנח"ל הקמנו את האחזות כישור. גרנו באוהלים, עברנו שם חורף קשה, מלווה בשלגים כבדים, דרכי הגישה להאחזות היו קשים, היו ימים שהיינו מנותקים. אבל רוח העשייה והפטריוטיות והגיבוש עזרו לנו לשרוד, לשמור על המקום היפה הזה שלימים הפך להיות קיבוץ כישור. לאחר תקופת האחזות המשכנו את השירות הצבאי בקיבוץ היעד שלנו רבדים. בקיבוץ הכרתי את בעלי דורון ובשנת 1978 נשאנו.

דורון ואתי ביום הנישואים

משפחת בר

בקיבוץ נולדו שלושת ילדינו: שירה הבכורה – אמא של נועם (נכדי הבכור). אחריה שני ודובב הצעיר משלושתם. הם נולדו לחינוך המשותף בקיבוץ, לא ישנים בחדרי ההורים אלה בבתי הילדים. בשנת 1989 עזבנו את קיבוץ רבדים ועברנו להתגורר בעיר ערד. גרנו בערד 24 שנים, כשנועם נולד החלטנו להתקרב אליו ועברנו להתגורר בבת חפר איתו עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

הזווית האישית של סבתא אתי- כששמעתי על הפרויקט מפי נועם נכדי ,התלהבתי מאוד .נועם הוא נכדי הבכור, הקשר בנינו מאוד קרוב, שמחתי על ההזדמנות לצלול אתו למחוזות ילדותי, לספר ולראות את ילדותי מנקודות מבט של סבתא ילדה של פעם, לנכד של ימנו עם כל חידושים הטכנולוגיים, משחקי הילדות האחרים, החברה, המצב הכלכלי, תנאי המגורים ובכלל איך חיינו פעם לעומת היום. במפגשים ובכתיבת הסיפור הרגשתי שנועם לומד קולט מתעניין ונשאב לסיפור שלי. חכינו לימי שלישי למפגשים האלה , נוצרה בנינו חברות עמוקה יותר ,והקשרים התהדקו. הפרויקט בהחלט תרם ועזר לקבל ערך מוסף למערכת היחסים המופלאה של נכד וסבתא. פיתחנו לנו זמן איכות יחד ופעילויות משותפות יחדיו. ומה הייתם רוצים להגיד ולאחל אחד לשני? אני מאחלת לנועם ולי שנמשיך להיות החברים הכי טובים. והקשר בנינו יישאר כך לנצח ואף התעמק. אוהבת אותך נועם. מזוויתו של נועם- תחילה התלבטתי אם להצטרף לפרויקט, במחשבה שניה סקרן אותי העבר של סבתי. הרגשתי שאני רוצה להכיר את משפחתה ואיך הייתה ילדותה. חיכיתי למפגשים מדי שבוע, לשמוע, לראות תמונות וחפצים מילדותה. אני מרגיש שסבתא ואני התקרבנו יותר ונעשינו חברים טובים. נהניתי מאוד ואפילו לא רוצה שיגמר. אני מאחל לנו שנמשיך להיות בקשר הדוק וניצור עוד הרבה דברים ומשימות בעתיד.