מאגר סיפורי מורשת

שמי  עמרם, נולדתי בשנת 1950 ב- 1 בינואר בעיר בני מלאל, שבדרום מרוקו. גדלתי בבית עם 5 אחים ואחות קטנה. היינו משפחה מאוד מאוחדת שגרה בישוב שקט ועממי. זכרתי את ילדותי כתקופה  מאוד טובה, חיינו בדו קיום עם כל הדתות (נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו ביחד ללא אנטישמיות)

החוויה שלי בבית הספר במרוקו

בשנת 1962 למדתי בבית ספר יהודי (אליאנס) שהלימודים היו בצרפתית. בעיר יישובי הנוף בבית ספר היה יפה ואי אפשר לשכוח אותו, היה הרבה צמחייה וגנים מיוחדים ונחל שהוסיף מאוד לאווירה הרגועה בבית הספר. באותה תקופה היו בסך הכל 2 בתי ספר בכל העיר. היו לי כמה מורים שמאוד הערכתי. בתקופה הזו היה לי מורה טוב בשם שלמה שושן, הוא היה מאוד נחמד, מחייך לכולם אך גם קפדן, מקצועי עם סבר פנים קשוח, הוא התייחס לתלמידים בכיתה כמו לילדים שלו ודאג לכולם, אך הייתי התלמיד המועדף שלו. עוד בבית ספר יסודי בכיתה ו'. זאת הייתה הכיתה האחרונה של היסודי לפני שעוברים לתיכון, ובסוף שנת הלימודים הזאת היינו צריכים לעבור שני מבחנים, הראשון קבע אם נעבור לתיכון, והשני היה מיועד לילדים הבוגרים יותר ואיפשר להתקבל לעבודה. את המבחן הראשון עשיתי ועברתי בהצלחה, ואחריו לא הייתי צריך ללכת עוד לבית הספר, אך לא הייתה לי כוונה לעשות את המבחן השני כי לא הייתי בגיל המתאים והיה לי מספיק רק להתקבל לתיכון. אמי והמורה שלמה דווקא כן רצו שאעשה את המבחן השני, בשביל התרגול ושיהיה לי סיכוי גדול יותר לעבור אותו עם ציון טוב בעתיד. יומיים אחרי חופש מהלימודים אימי ביקשה ממני לבוא איתה לדואר, שהיה גם ליד בית הספר שבו למדתי. בזמן שהתלוויתי עם אמא שלי לדואר, פגשתי במקרה את המורה שלי, אך מה שלא ידעתי שזה לא היה מקרה אלא לאמי הייתה כוונה שאפגוש את המורה. הוא בירך אותנו לשלום, ושאל אותי מה אני עושה מחוץ לכיתה, לא עניתי לו,  והתביישתי להסתכל עליו, הוא לקח את היד שלי ואמר לי ללכת לכיתה ולהתכונן למבחן הקרוב, וכמובן שהקשבתי לו, כי בתקופתי לא היה דבר כזה לא להקשיב למורים, והמילה שלהם הייתה קדושה. אחרי היום הזה כאשר חזרתי הביתה אמא שלי קיבלה אותי עם חיוך אירוני ויודע כל. את המבחן עברתי בהצלחה עם ציון גבוה. מה שקרה זה שאמא שלי והמורה תכננו את מפגשי איתו על מנת שאני אעשה את המבחן, ועד עכשיו אני מודה למורה ולאימי שהביא לי את ההזדמנות להתקדם ולהצליח בלימודים.

איך הכרתי את אשתי

בגיל 13 עברתי לקזבלנקה עם משפחתי על מנת להצליח בלימודי. מצאתי עבודה (מוסך לחלקי חילוף לרכב). שם  הכרתי את אשתי, בסביבות גיל עשרים, מתוך קבוצת חברים.

חוויתי אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שראיתי אותה, אפילו בלי לדבר, הבנתי שמרסדס תהיה אשתי. בהתחלה היינו ידידים מאוד טובים, ייעצתי לה ועזרתי לה מתי שהיא הייתה צריכה. הייתה לי ספריה גדולה עם הרבה ספרים, ותמיד נהגנו לשאול ספרים אחד של השני, בלי שאר קבוצת החברים. אבל אפילו לא חשבנו על להיות ביחד בשלב הזה. אהבנו לדבר, היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים. ובסביבות גיל 23 היינו ביחד. אני לא יודע איך זה קרה, זה הרגיש כאילו קרה משמיים. הייתה ביננו אהבת חינם בלי אינטרסים, היינו חברים מאוד טובים והסתדרנו טוב מאוד. חברות בשבילי היא מעל לכל. נהגנו ללכת ביחד עם כל החברים לטייל בעיר, בבתי קפה, פארקים ומקומות בילוי ציבוריים.

סיפור החתונה

הייתי בן 29 כאשר הצעתי למרסדס נישואים. היא הייתה אז בת 23. הלכנו לים, אחד המקומות שאהבנו לבלות ביחד. הרגשתי שהרגע היה נכון והצעתי לה. החתונה הייתה גדולה ומפוארת במלון קזבלנקה שהיה נחשב המלון הכי נחשב בעיר. כל חברינו באו, והמשפחה המורחבת, ואלו שגרים מחוץ לארץ באו גם כן. האירוע היה מתוכנן בקפידה וזה היה אירוע שמח ומרגש שאני לא אשכח אף פעם. עברנו לגור ביחד וחיינו בקזבלנקה 6 שנים, יש לנו 2 בנות. לבכורה קוראים יעל ולשנייה קוראים לאה.

תחביבים

בזמני הפנוי אני מאוד אוהב לקרוא ספרים ולהתנדב למען כיתות ילדים. שנתיים לאחר העלייה לארץ  הצטרפתי לגימלאים בבית הספר  דרכא ושמעתי על כיתות חינוך מיוחד. הרעיון להתחבר לכיתות האלו ולעזור להם קסם לי, וכך אנחנו עוזרים אחד לשני בצורה הדדית, הילדים עוזרים לי עם העברית ואני עוזר בלהעסיקם בזמנם הפנוי בכל מיני פעילויות מיוחדות.

הזוית האישית

רשל, חן ודניאל – מחווית הקשר הרב דורי למדנו דברים רבים. עמרם סיפר לנו על ילדותו במרוקו, כך למדנו על יהדות מרוקו, מאפייני המקום והתרבות המשפחתית העשירה שלו. חווית כתיבת הסיפור הייתה מהנה יותר ממה שציפינו. הסיפורים היו מרתקים ומעוררי השראה. זה הרגיש כמו לעשות עבודת שורשים . ברצוננו לאחל לעמרם את כל הטוב שבעולם. אנו מאחלות לנכדותיו שיעריכו וילמדו מסיפור חייו כמונו.