מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל בעיר ג'רנובל, בהיותי סטודנט למחשבים באוניברסיטה. בזמן הזה חנה, אשתי לעתיד, הייתה קומונרית של תנועת הנוער הצופים ושני אחיינים שלי היו בצופים איתה. בכל פעם שהמפגש בצופים הסתיים, הייתי בא להחזיר אותם לביתם, זה המפגש הראשון שלי עם חנה אשתי. בתקופה ההיא בצרפת הייתה רק מעבדת מחשבים אחת, הלב של המחשבים. בשנת 1970 אני עבדתי במעבדה זו. הקשר ביני לבין חנה התהדק והתחתנו בשנת 1972. עבדתי בחברות היי טק מצטיינות עד שנת 1980. כאשר הציעו לי עבודה על ידי חברה בעמק הסיליקון בארה"ב, שמחתי מאוד לקבל אותה. בעקבות זאת  עברנו מצרפת לאמריקה בשנת 1980. חשוב להבין כי אין לנו שורשים צרפתים ובגלל זה היה ממש קל לצאת מצרפת, כאשר הגיעה הזדמנות לחיים טובים יותר במקום אחר.

בזמן הזה, המשפחה שלנו מנתה ארבע נפשות. חנה ואני ושני הבנים, אליהו וירמיהו, הקטן בן שנתיים והבכור בן ארבע. המטרה הייתה לעבוד בהיי טק ועברנו לקליפורניה לשישה חודשים בלבד. בסוף נשארנו 31 שנה. בשנת 1982 היה לנו זכות גדולה להביא תינוקת לעולם: רחל שרה, אמו של ישראל (נכדי), האזרחית האמריקאית הראשונה במשפחה שלנו. לאחר כמה שנים שאר המשפחה קיבלה גם אזרחות אמריקאית.

בצפון קליפורניה רוב היהודים היו שייכים לזרם של רפורמים או קונסרבטיבים. מעט מאוד היו אורתודוקסים. כתוצאה מכך, לא היה אטליז כשר ולא הייתה מסעדה כשרה קרוב למקום מגורינו. הילדים שלנו למדו בבית ספר יהודי שהיה קרוב מאוד אלינו. במרחק של כ-15 ק"מ מביתנו היה בית כנסת אשכנזי אורתודוקסי, ובית חב"ד אחד. בשמונה השנים הראשונות שלנו בקליפורניה, המשפחה השתייכה לקהילת הבית הכנסת האשכנזי. כאן המקום לציין שאשתי והמשפחה שלה עלו ממרוקו לג'רנובל שבצרפת בשנת 1962. המשפחה של אשתי היה איבן דאנאן (היום דנן), משפחה גדולה ומפורסמת של דיינים ורבנים, במשך כ-500 שנים. הם באו מספרד למרוקו בשנת 1492. חנה נולדה בקזבלנקה שבמרוקו. משפחתי באו מהונגריה לפריז בשנת 1930. במרוצת שנים אלו, אשתי הבינה שהיא פספסה את המסורת המרוקאית שלה, תפילות והמלודיות שהיא ידעה כל חייה. היא הציעה לנו, יחד עם ידידינו היקרים אריק ואילנה ז"ל בנהמו, לבנות בית כנסת ספרדי על פי המסורת המרוקאית. היה צורך גדול בבית כנסת ספרדי בעמק הסיליקון, בעיקר בגלל שמהנדסים רבים הגיעו מכל רחבי העולם לעבוד בהיי טק שם, רבים מהם יהודים ספרדים, והרבה ישראלים.

היינו צריכים ליידע את האנשים על הקמת בית הכנסת החדש באזור. במשך שבועיים לפני תאריך ההקמה, לקחנו ספר טלפונים מקומי, חיפשנו את כל מי שענה לשם משפחה ספרדי, התקשרנו ובישרנו על הקמת בית הכנסת בתאריך 11 בנובמבר 1988 (ב' בכסלו תשמ"ט). התגובה הייתה מאוד נלהבת (בעיקר בקרב הקהילה הישראלית), רבים מהאנשים הבטיחו לבוא. היינו צריכים לארגן רב לבית הכנסת. בית חב"ד הסכים באדיבות להלוות לנו ספר תורה וחומשים. אני נסעתי לפריז והבאתי עשרים סידורים בנוסח ספרדי, ואשתי בנתה מחיצה עם חבל וכמה וילונות וכו'. בשלב זה אף אחד בקהילה שלנו לא ידע לקרוא בתורה, אבל מצאנו איש מרוקאי זקן שידע לקרוא בתורה היטב, הוא הסכים להיות בעל קורא בתורה. חילקנו את החזנות בין כמה חברים. אני הכנתי את דרשה בכל שבת. קראנו לבית הכנסת החדש בר יוחאי, על שם בית הכנסת בג'רנובל, שם התפללנו לפני שעברנו לאמריקה. אבא של אשתי היה החזן בבית כנסת שם, ולכבודו הקמנו את ביהכ"נ בר יוחאי באמריקה. בשבת הראשונה התפללנו בערב שישי ובשבת בבוקר בסלון בביתנו, היו לנו 15 אנשים נוכחים. מיד הבנו שיש היענות לתפילה ספרדית. ניגשתי למנהל בית הספר היהודי, הסברתי לו את הפרויקט, הוא הסכים באדיבות לתת לנו להשתמש בכיתה אחת בבית הספר כבית הכנסת. נפגשנו בכיתה לארבע השבתות הבאות, ולאחר מכן היא גם הפכה לקטנה כי באו עוד אנשים ולא היה מקום כבר. מנהל בית הספר הסכים לתת לנו להשתמש באולם הספורט, בבית הספר. התפללנו שם במשך עשרים שנה.

בעשרים השנים הללו הקהילה השתנתה מאד: מקבוצה של 15 אנשים, גדלנו ליותר מ-150 אנשים בשבת. הוספנו גם תפילות יומיות. כחמש שנים ניהלנו בית כנסת ללא רב – הרב הראשון שלנו היה ממוצא מרוקאי ששימש כמנהל תכנית קודש בבית הספר היהודי, הרב יוסי אוחנה. הוא עלה לישראל וכיום הוא מנהל בית הספר לבנות אוולינה בירושלים. אסתי הנכדה שלי לומדת אצלו. הרב אוחנה עשה עבודה יוצאת מן הכלל בהובלת הקהילה, הוא הכניס ישראלים רבים, שיפר את כל הפעילויות בבית הכנסת וחיזק בה את האמונה. הקבוצה הראשונה הייתה בעיקר ממוצא צפון-אפריקה, אך במהרה היו לנו חברים מאיראן, עיראק, לוב, מצרים, תימן, איטליה וכמובן ישראלים רבים, אשכנזים וספרדים.

השכונה שבה התגוררנו גם היא השתנתה. בהתחלה היינו פחות מעשר משפחות שגרו במרחק הליכה מבית הכנסת החדש. אנשים הבינו שהקהילה עתידה להישאר כאן, הם עברו אחד אחד, משפחה אחר משפחה, לשכונה. השכונה התבססה והפכה לשכונה יהודית עם כחמישים משפחות במרחק הליכה מבית הכנסת.

לאחר שנתיים רכשנו את ספר התורה הראשון שלנו ועוד אחד, ועוד… אז היינו צריכים לרכוש ארון קודש חדש לבית הכנסת שיכיל את ארבעת ספרי תורה והפטרות. במשך השנים רצינו לשמור על רוח החלוציות של קהילתנו: למרות שהיו לנו רבנים מומחים, עדיין חילקנו את קריאת התורה והחזנות בין חברים, אבל עכשיו היה לנו דברי תורה ושיעורים מקצועיים. אני קיבלתי את תפקיד נשיא בית הכנסת, כיהנתי במשך עשרים שנה. תפקיד זה דרש הרבה זמן כל יום. המשימות שנטלתי על עצמי כנשיא בית כנסת החדש היו: לנהל את מועצת בית הכנסת, לוודא ולזהות את הצרכים של כל חברי הקהילה, ליצור מפגשים, להעסיק ולנהל את רב הקהילה, לתאם את כל התוכניות של הקהילה: תפילות, אירועים חברתיים, כיתות, אינטגרציה של חברים חדשים, וכו'.

הכנסת ספר תורה אל בית הכנסת

זה היה פרויקט חשוב מאוד עבור ילדינו ועבור רבים מילדי הקהילה שלנו. הם לקחו על עצמם תפקיד חשוב בבית הכנסת. ביום שישי אחר הצהריים היו צריכים לשנות את חדר הכושר לבית כנסת והחזרתו למתכונתו במוצאי שבת. הם גם היו שותפים בתפילות. כל זה נתן להם תחושה חזקה של זהות יהודית ואחריות. שנים רבות לאחר מכן, רבים מהם זוכרים בחיבה את זמנם שם. זה גרם להם להמשיך לשמור על זהות יהודית חזקה בחייהם הבוגרים.

מאוחר יותר שני בניי, אליהו וירמיהו, עברו ללוס אנג'לס, התחתנו עם בנות ישראליות ספרדיות. הם היו מעורבים באופן פעיל בבית הכנסת סולה (SOLA), קהילה חדשה ודינאמית של חב"ד לזוגות צעירים ולמבוגרים צעירים. פרויקט בית הכנסת בר יוחאי היה מקורי מאוד וב"ה זכה להצלחה גדולה. פרויקט זה היה מקור לעניין רב, לאנשים ולעיתונות בעמק הסיליקון. האוכלוסייה שם ידעו מעט מאוד על היהדות האורתודוכסית ולא ידעו שום דבר על העולם הספרדי. התראיינו בקביעות לעיתון המקומי הלא יהודי, כולל מאמר מעולה של שני עמודים מ san jose mercury, אחד העיתונים הגדולים בצפון קליפורניה.

מאמר אודותינו ב San Jose Mercury News

בשנת 1989 כולנו קיבלנו אזרחות אמריקאית וזה היה רגע מרגש לכל המשפחה. במהלך שנות השמונים עבדתי עבור חברות מעגלים משולבים מצטיינים. אהבתי את העבודה שלי מאוד' נהניתי במיוחד מתרבות העבודה האמריקנית ורוח החדשנות. לאחר מכן, לאחר הוספת מחקרים עסקיים לחינוך ההנדסי שלי. קצת לפני סוף העשור התחלתי לבנות את חברת ההיי-טק הראשונה שלי. היא קיימת עדיין היום, בעמק הסיליקון וברחבי העולם ההייטק כולו. בשיתוף עם המייסדים, כתבנו תכנית עסקית ושכנענו את המשקיעים לממן את החברה שלנו. לאחר ארבע שנים בלבד היינו המובילים בתחום שלנו, היו לנו מבצעים בינלאומיים ומכירות גדולות. בסוף החברה נרכשה על ידי חברה גדולה ומבוססת בעמק הסיליקון. זו הייתה באמת הרפתקה מלהיבה. מאז  הצלחתי לבנות, לפתח ולמכור עוד שלוש חברות. גם לחנה אשתי הייתה רוח התפעלות ויצירתיות. היא בנתה סוכנות נסיעות חדשה. היא גדלה עם העסק שלה בהצלחה רבה. כחלק מתפקידה,היא גם זכתה לטייל בעולם ונהנתה מאוד.

כמו הורים יהודים רבים, דאגנו לילדינו בנוסף ללימודי אוניברסיטה רציניים, לחינוך מוסיקלי רציני. אליהו הבכור ניגן בכינור, ירמיהו הבן השני שלנו ניגן בצ'לו, ורחל, אימא של ישראל ניגנה בבסון (bassoon). כולם ניגנו בתזמורת סימפונית לנוער מקומי (ECYS), ורחל ניגנה גם בתזמורת הנוער של סן פרנסיסקו, תזמורת יוקרתית מאוד. עם מומחיות של חנה אשתי, ארגנו ארבע טיולים לאירופה עבור התזמורת כולה והצוות. בכל שנה יצאנו עם 120 אנשים מוזיקליים למשך שבועיים לטיול במדינות שונות במערב אירופה. לכולנו שמורים זיכרונות מאוד חמים וטובים מטיולים בעולם המוזיקה.

בתי רחל מנגת בבסון

בשנת 2006 רחל הבת שלנו עשתה עלייה. בשנת 2016 אני ואשתי עלינו לארץ ישראל. שמנו את פעמינו לירושלים ולמרכז חיינו. ב"ה אנחנו בסוף הנדידות שלנו. ההגעה לארץ ישראל הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלנו אי פעם. ברוך השם אנחנו נהנים מחיינו פה בארץ הקודש עם בתנו ונכדנו.

תמונה משפחתית

מאמר על בית הכנסת שלנו בעיתון The Northern California Jewish Bulletin 

הזוית האישית

ז'אן פייר: ברכות לתכנית המדהימה הזו, היא תורמת רבות לאהבה לקרבה ולהבנה בין סבא לנכד. ישראל ואני אהבנו מאוד את התכנית "הקשר הרב דורי". היה לנו זמן לעשות דברים רבים יחד: כתיבה, אמנויות ומלאכה, לבקר במוזיאון וללמוד הרבה דברים על ההיסטוריה של ארצנו האהובה. מה שאהבתי במיוחד היה להקשיב לסיפורים שסיפרו הסבים והסבתות האחרים. כל סיפור היה שונה מהאחרים, כל חוויה הייתה ייחודית לחלוטין, כל שמחה ודרמה היו אישיות. עם זאת, בכל הסיפור הזה יכולנו לשמוע אותה אהבה ליהדות, למסורת ולארץ ישראל, זה מה שמייחד את בני ישראל.

מה שהיה מיוחד מאוד בתוכנית זו זה שרויטל (המורה המובילה) יצרה אווירה ידידותית להפליא בה כולם מרגישים בנוח לספר את ההיסטוריה האישית שלהם ואת ההיסטוריה של המשפחה שלהם. אני ממליץ לילדי הבית ספר שלא עשו את התוכנית הזאת שיעשו אותה עם סבא או סבתא שלהם בגלל שזו תכנית מיוחדת מאוד. תודה רבה על הזכות להשתתף בתכנית, אני מוסר את הערכתי לתלמידים ולכל הצוות. ריגשתם אותי מאוד.

ישראל: אני רוצה להודות להשם יתברך על כל הברכות שמשפחתי ואני קיבלנו לאורך כל השנים ולהודות לסבא על כל העזרה.

עם הנכד בסדנאות פורים וחנוכה במסגרת התכנית