מאגר סיפורי מורשת

המושבה באר טוביה נוסדה בשנת 1888.

על הקרקע עלו חמש משפחות מקבוצת עשרים וחמש המשפחות הראשונות שחלקן התייאשו אחרי שנתיים, בגלל סכסוך דמים עם השכנים שגבה מחיר דמים כבד, עזבו המתיישבים. עיבוד הקרקע נמסר לאיכרי גדרה ופועלים  שכירים.

בשנת 1896 פנו חובבי ציון להקים במקום מושבה לדוגמה. גויסו להתיישבות פועלים ממושבות הארץ ולמושבה הגיעו עשרים משפחות. מאותה שנה עד לחורבנה במאורעות תרפ"ט התקיימה המושבה, בתנאים קשים ללא מים פרט לשתיה לאדם ובהמה. בניתוק מיתר המושבות, ובלחץ גדול מצד השלטונות התורכים.

בעשור הראשון של המאה העשרים היה משבר גדול וכתוצאה ממנו היתה ירידה של בני הדור השני לאוסטרליה.

הישוב התדלדל מאד. ביזמתו של ד"ר ארתור רופין מנהל המשרד הארץ ישראלי, התארגנה קבוצת פועלים מאנשי העלייה השניה להתיישב על הנחלות שהתפנו. הקבוצה התנהלה באופן עצמאי במשך כשתים עשרה שנים. עם התחלת ההתיישבות  בעמק יזרעאל הלכו חלק מחברי הקבוצה למושב נהלל וחלק לקבוצת גבע.

אז הגיעה תגבורת של משפחות שהתיישבו על הקרקעות שנתפנו ונרכשו על ידי הקרן הקיימת. נראה היה שיש סכויי להתפתחות. אבל בתום חמש שנים פרצו מאורעות תרפ"ט- המאורעות שבמהלכן אחרי עמידה של שלושה ימים ללא כל עזרה מבחוץ פונו התושבים על ידי המשטרה הבריטית. המושבה נשרפה עד היסוד והאנשים המותשים כבר לא חזרו אלא  התיישבו במקומות אחרים.

הרפת בה התבצרו המתיישבים שלושה ימים

כשחרבה המושבה ובניה התפזרו לכל עבר נותק למעשה הקשר. חצי שנה אחרי החורבן הוקם המושב על ידי אנשים חדשים שנקבצו בעיקר מקיבוצים בצפון ולא הוקדשה תשומת לב רבה למה שקדם במקום.

רק במלאת עשרים וחמש שנים למושב נעשה נסיון  ראשון ליצור קשר עם יוצאי המושבה שנשאו בלבם כאב רב ועלבון נורא. מאוחר יותר בחגיגות לציון היובל למושב, שוב נוצר קשר עם צאצאי המושבה הראשונים.  עם ציון שנת המאה לעליית הראשונים על הקרקע הושג פיוס כמעט מלא.

הריסות המושבה

החיים במושבה

בהיותה ישוב קיצוני ומבודד צריך היה לספק את כל השירותים החינוכיים והחברתיים. המושבה הקטנה של עשרים וכמה משפחות קיימה בית-ספר בן שמונה כיתות, (אמנם מאוחדות כשמורה אחד מלמד מספר כיתות), בית כנסת, מועדון נוער. ושנים מספר אפילו תזמורת. היה במקום חובש ובשנים האחרונות גם רופא, בעלי מקצוע כמו נגר ונפח וכל השירותים לחקלאים.

החקלאות היתה חקלאות בעל התלויה בחסדי שמים. הגשמים לא היו מרובים ובהתאם לכך גם היבולים, כך שהפרנסה היתה בדוחק והחיים צנועים מאד. מים היו רק לצרכי הבית ובהמות הבית  בכל חצר היה ברז אחד. פה ושם הצליחו לגדל קצת ירקות לצורכי המשפחה. מספר פרות מקומיות סיפקו את תצרוכת החלב, תרנגולות בודדות הסתובבו בצר והטילו ביצים.  לבשר לשבת גדלו בכל חצר יונים.

איך הגעתי לסיפור המושבה?

מספר סיבות הביאו אותי להתעניין בסיפור המושבה. במושב היו שתי אחיות בנות המושבה, אחת מהן שושנה חייטוביץ לבית אשרוב היתה אמה של חברתי ובביתה שמעתי סיפורים על ילדותה במושבה.

הסופר משה סתוי (סטבסקי) היה במשך שנים רבות פועל במושבה והוא שכתב על חורבן המושבה את הפואמה "לאחותי באר-טוביה" בה הוא מתאר את החורבן ומנבא עתיד טוב ומזהיר. בשנות הארבעים בזמן שכתב את ספרו "הכפר הערבי" התגורר כאן כחודש ימים וזכיתי לשמוע מפיו, כילדה, סיפורים רבים.

בחגיגות היובל למושב נפגשתי עם הרצל נחודקין שגדל במושבה ונאלץ לעזוב בגלל הרצחו של אביו. המשפחה  חזרה לרוסיה אבל זיכרונות ילדותו בערו בלבו . בעקבות פגישה זו בה הקלטתי אותו התפתחה בינינו ידידות שנמשכה עד מותו.

בשנים מאוחרות יותר נפגש נכדו של רופא המושבה ד"ר חיים יזרעאלי שנפל בהגנתה, בזמן שירותו הצבאי עם בן המושב ולתדהמתו הבחור לא ידע כלל את סיפור המושבה. כאשר שמעתי על כך הבנתי כי עשינו עוול לאלו שקדמו לנו והתחלתי ללמוד את הנושא, נפגשתי עם בנותיו של הרופא ולמדתי מהן הרבה מאד.

כל הדברים האלה הביאו אותי למחשבה שראוי לציין את שנת המאה לעליה על הקרקע . ערכנו חיפוש מדוקדק אחרי צאצאים של המתיישבים וקיימנו כנס רב משתתפים של כמאתיים וחמישים בני הדור השני השלישי ואפילו הרביעי.

מסיפורי המושבה

כדי להמחיש את קשיי החיים במושבה אני רוצה להביא מספר ספורים שליקטתי.

הרצל נחודקין שגדל במושבה בסך הכל שלוש שנים ונאלץ לעזוב בעקבות מות אביו שתפס גנבים במטע השקדים והוכה למוות בידיהם. משפחתו חזרה לרוסיה ממש ערב מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה המהפכה, כך שרק אחרי עשר שנים הצליח להיות מגורש מברית המועצות ולחזור לארץ. ספור ילדותו בער בלבו עד יום מותו. הספור שממחיש את הדלות הוא על ספל החלב .היו במושבה מספר פרות שספקו חלב לשתייה לתושבים. יום אחד שלחה אותו אמו עם ספל גדול ובו מטבע לקנות חלב. בדרכו חזרה נתקל באבן נפל והחלב נשפך. באותו היום לא היה חלב לכל ילדי המשפחה. בשר אכלו רק בשבת, בשר יונים שגדלו בכל חצר. בימי החול היה מעדן פרוסת לחם טבולה בשמן שטוגן בו בצל. הלחם נאפה מקמח חיטה שגודלה ונטחן בטחנה המקומית.

ספור נחמד הוא ספורו של האיכר יצחק אושרוב שדגל בעבודה עצמית ולא העסיק פועלים כי הוא יכול לעשות כל מה שאחרים עושים.

וכך כשהיה צורך בנעליים לבתו הצעירה ניצל את ימות הגשמים, נסע ליפו ישב אצל סנדלר, למד את העבודה רכש כלי עבודה וחומרים ונסע לביתו. התיישב למלאכה כשכל התושבים מחכים לראות את התוצאות. היום הגדול הגיע, ניגשו למדידה – נעל ראשונה התאימה לרגל, אבל כשרצו למדוד את השניה התברר שיש לו רק אימום של רגל אחת, וכך שתי הנעלים התאימו לרגל אחת .לאותו איכר היו זוג פרדות. ושמותיהם באר וטוביה. כשחרבה המושבה נלקחו בשבי על ידי הפורעים. לאחד עשרה ימים כשבאו חלק מהתושבים לקבור את הקורבנות, הופתעו לפגוש את זוג הבהמות שנמלטו משוביהם וחזרו הביתה.

בנו של אשרוב ניסן מספר על פעילות בני הנוער. הם הקימו מועדון בשם הצופים החקלאים שבין פעולותיהם גדלו ירקות מכרו אותם וכספי התמורה נתרמו לקרן הקיימת ועל כך זכו בציון לשבח. חלק מהכסף הוקדש לפעילות הנוער.

במושבה הוקמה תזמורת כלי פריטה ע"י המורה משה מדליה. התזמורת התקיימה מספר שנים.

בשטח המושב הכרנו במשך שנים שלושה עצי זית גדולים אשר שימשו לנו בני הנוער מקום הקמת מחנות. שלושת הזיתים הם שרידי כרם גדול שנטע לניסיון. כמו כן היו גם מטעי שקדים ואפילו בננות. השטח נקרא על ידינו כרם שידלובסקי על שם האיכר שנטע אותו.

ד"ר חיים יזרעאלי היה רופא בעזה שם ישב עם בני משפחתו, אבל שאיפתו הייתה להיות חקלאי וכך רכש נחלה בבאר טוביה, הקים לעצמו מרפאה במקום ושרת את התושבים באיזור נרחב מאד כפי שהתברר לנו ממפה שנמצאה בתיקו הרפואי. לרופא הייתה גם מכונית עם נהג והוא שנשלח בעת ההתקפה להזעיק עזרה ולא נענה כיוון שכל היישובים התארגנו להגנה על יישוביהם. גם משטרת מיגדל (אשקלון) לא נענתה ושלחה שלושה שוטרים ערביים שישנו חשד גדול שהם סייעו לתוקפים.

אחרי שלושה ימים של קרב בהם התבצרו כל אנשי המושבה (כמאה ושלושים נפש) בבניין רפת שהותאם להגנה ונלחמו עם שישה רובים ותחמושת חלודה, הגיע מטוס קל של המשטרה שהבריח את התוקפים. במהלך הקרב נפגע ונהרג ד"ר יזרעאלי ועוד אחד מאנשי המקום. מיד אחר כך הגיע הצבא עם משאיות לפנות את התושבים, אפילו לקבור את המתים לא ניתן להם. המושבה שהייתה בנוייה מצריפים נשרפה עד היסוד. לותיקים לא עמד הכוח לחזור ולשקם את המקום. באמריקה הוקמה קרן עזרה בשם אמיקא לסייע ליישובים שנפגעו, הם פיצו את התושבים. הקרן הקיימת רכשה את האדמות כחצי שנה אחרי החורבן בי"א אדר תר"צ הגיעו מתיישבים חדשים שהקימו את המושב.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת פעילות תכנית הקשר הרב דורי, ע"י התלמידים "נאמני מחשב" מכתות ה' – ו' . התכנית התקיימה בבית הספר מבואות, בבאר טוביה בשנים תשע"ג – תשע"ד, שנים 2003-2004. התלמידים למדו את הותיקים מיומנויות מחשב שונות ומבוגרים לימדו את התלמידים פרק בהיסטוריה של המקום והמדינה באמצעות סיפורי חייהם.