מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותי בבאר שבע

באר שבע של שנות ה 50 הייתה קטנה, לפי זכרוני היו בה ארבע שכונות: שכונה א' ב' ג' ונווה נוי שנקראה אז משק עזר.

חשמל היה, אך לא בכל הבתים. בישלנו ואפינו וחממנו מים' בעזרת פתיליות ופרימוסים  עד שחיברו אותנו לחשמל.

המקררים היו ללא חשמל' לכן קנינו בלוקי קרח שהכנסנו לתא עליון המיועד לכך. כעבור יום יומיים כל הקרח נמס והיינו צריכים לרוקן את המים שהצטברו מהקרח שנמס ולקנות שוב קרח וכך היה עד שחיברו אותנו לחשמל, ואז גם קנינו מקרר חשמלי.

בתקופה ההיא, היו מגיעים עגלונים עם עגלות שמובלים ע"י חמור או סוס ומסתובבים בין הבתים, מצלצלים בפעמון ומכריזים: קרח, קרח.. ואמא שלי היתה מגיעה עם שק או מגבת גדולה לקניית חצי בלוק או שליש או רבע, ואותו מכניסים לתא המיועד, שכיום במקררים חשמליים נקראים תא הקפאה. ואני יודעת שאת הקרח העגלונים הביאו מ"בית החרושת לקרח" שהיה ברחוב קק"ל.

היו מגיעים אלינו גם עגלות שבהם מוכרים חלב מתוך כדים גדולים. העגלונים היו מצלצלים בפעמון. ואני הייתי מביאה כלי קיבול ומבקשת מהחלבן חצי ליטר או ליטר חלב או יותר וכמובן משלמת עבורו.

עגלונים נוספים שהגיעו אלינו, מכרו נפט. הנפט שימש אותנו לתאורה למכלי הפנסים לתאורה שהיום נקראים פנסי רוח. לבישול, לאפיה, ולהרתחת מים לשתייה חמה, לכביסת בגדים: מאחר ולא היו מכונות כביסה ולא חשמל, כיבסנו את הבגדים בידיים באמצעות סבון מוצק מרובע שאותו מורחים על הבגד הרטוב ומשפשפים עד שהבגד מתנקה. היינו צריכים להחליף את מי השטיפה מהסבון ואפילו מספר שטיפות עד שהבגדים יצאו נקיים וללא סמני סבון.

טלפונים: היה לנו "טלפון חוגה" שמחירו היה יקר, ובכלל עד שקבלנו קו טלפון עברו 6-8 חודשים ובעלות גבוה.

בתוך העיר עבר וואדי בין בית החולים סורוקה שאז נקרא "בית החולים המרכזי לנגב" לבין שכונה ג'. מעל הוואדי היה גשר צר מבטון ללא מעקה. ואני עברתי בו מבית החולים, מקום עבודתי למקום מגורי הזמניים בשכונה ג' ובחזרה.

הוואדי התמשך לבין שכונה ג'/ "מכון חקר הנגב" לבניין עירייה כיום.

אני כילדה בכיתה ב' חציתי אותו בדרכי מביתי לבית ספר, שהיה בית מגורים בשכונה ג' למשך חודשים בודדים. כדי להגיע ליום הלימודים הייתי צריכה לעבור את הוואדי שבשבילי כילדה היה עמוק ורחב. אני פחדתי מאוד לעבור בו, לכן כשהגעתי לשפת הוואדי רצתי בטירוף ובפחד עד שעברתי לקצה השני של הוואדי. וכך היה כשחזרתי מהלימודים וכל ימי הלימוד בתקופה הזאת עד שהעבירו אותי לבית ספר "אחווה" שבשכונה שלי.

יש לציין שבכיתה א' למדתי בבית ספר "מצדה" שבעיר העתיקה, וזה היה בתקופה שהיינו במעברה.

בנווה נוי בשנת 1952 היה סמינר למורים במקום שהיה בית ספר "שורשים " לאחר מכן. אבי עבר הכשרה והסמכה להוראה המותאמת לארץ, בהסתמך  שהוא היה מורה בית ספר בעירק. אני הייתי מגיעה לבקר את אבא בסמינר מביתי בשכונה א'.

מקומות בילוי לא היו. רחוב קק"ל שימש כטיילת ובכל מוצאי שבת היו אנשים בודדים ועם משפחות מטיילים לאורך הרחוב הלוך ושוב. היו מסתכלים על חלונות הראווה של החנויות, היו פוגשים חברים, משפחה וסתם מסתכלים על אנשים שעוברים על פניהם.

היו בתי קולנוע: שניים קיציים ללא תקרה, בעיר ליד המשטרה נקרא "קולנוע באר שבע" שלא קיים יותר, וקולנוע " נווה נוי" ועוד קולנוע מקורה וגדול שנקרא "קולנוע קרן". אני כילדה בפתיחה החגיגית של "קולנוע קרן " רקדתי יחד עם בני כיתתי על הבמה .

בזמן "מלחמת סיני" שנקראה גם "מלחמת קדש " בשנת 1956 ו"מלחמת ששת הימים " בשנת 1967, חפרנו בחצר הבית שוחה להסתתר בה עם כל בני המשפחה. היו מקלטים שכונתיים אך היו מרוחקים מביתי.

בתקופת מלחמת סיני למדתי במושב "מסלול" וגרתי במושב "פטיש" שבו אבי לימד.

זכור לי היום שבו חזרתי מבית הספר בדרכי הביתה בשדה הפתוח ביום גשום ובוצי. ראיתי בשמים מטוס , וכילדה פחדתי שאולי הוא מטוס אויב ואז הוא יזרוק עלי פצצה משמיים לכן שקלתי אם לשכב על האדמה הבוצית או לעמוד ולקוות שהמטוס שלנו והוא יחלוף מעלי . אם אני אשכב על האדמה והמטוס הוא לא של האויב אז אגיע הביתה מלוכלכת בבוץ והאנשים במושב יסתכלו עלי ויאמרו " תראו את הבת של המורה אהרון מלוכלכת " לא רציתי לבייש את אבי, ולכן החלטתי שלא לשכב על האדמה גם אם אני מסתכנת שהמטוס הוא של אויב ואז כמובן המטוס היה שלנו וחלף מעלי. רווח לי מאוד. אבל שהגעתי הביתה בכיתי מאוד תוך כדי הצעקות שאני לא מוכנה ללכת יותר לבית הספר שבמושב מסלול.

אבי הרגיע אותי שאפסיק לבכות ולא אלך לבית ספר עד סיום המלחמה וללמוד בכיתה שאבי לימד גם היא כיתה נמוכה משלי (בבית ספר באותו זמן היו כיתות נמוכות יותר מכיתתי) . כך שהמשך ימי המלחמה אבא שלי היה המורה שלי .

אני בבאר שבע היום

לבית הספר מענית הגעתי באמצעות עמותת ידיד לחינוך מלפני 6 שנים. העמותה הוקמה בשנת 2007. העמותה מפעילה גמלאים המתנדבים  במערכת החינוך ברחבי הארץ.

המתנדבים מגיעים למגוון מקצועות ותחומי עיסוק וביניהם גם מורים. החונכים מלווים ומסייעים לתלמידים בבית ספר במהלך יום הלימודים לרוב יום בשבוע.

הפרויקט מיועד לסייע בשיפור הישגים לימודיים, חברתיים ולרווחת בית הספר.

בבית ספר מענית :

אנחנו 9 מתנדבים. שמחים להגיע ליום ההתנדבות. אנחנו מתקבלים ע"י התלמידים, מורות, הנהלת בית הספר והסגל בכלל בסבר פנים יפות בשמחה והערכה.

ההתנדבות בבית הספר עבורנו סיפוק ואתגר. תחושה של תרומה, השפעה ועזרה לזולת.

אמנם אנחנו תורמים, אך בעיקר נתרמים בכל המעגלים שציינתי. כל זאת עבורנו ערך מוסף.

ולקשר הרב דורי – אנחנו 3 מהמתנדבים בחזקת סבתא או סבא.

ובשמי העונג הוא לי, לקשר הרב דורי ובכלל.

הזוית האישית

בקשר הרב דורי לילי התנדבה למלא את מקומה של סבתא שלנו [ ליה ולילך ] . אנחנו מכירות את לילי כמתנדבת בבית ספרנו . ועוד פרט מעניין , לילי הייתה אחות טיפת חלב של לילך ושל אחיה . במהלך העבודה עם לילי אנחנו הרגשנו שעברנו ביחד חוויה כיפית ולמדנו עליה המון דברים מעניינים שאנחנו לא הכרנו ולא מוכר בתקופה שלנו . אנחנו שמענו עדויות על התקופה שלילי חוותה והיא העבירה את זה אלינו מהחוויות האישיות שלה . ומדברי לילי היא מאוד נהנתה לשתף אותנו , ושאנחנו סקרניות והבענו עניין בכל נושא ונושא .