מאגר סיפורי מורשת

הקורות משפחה

נולדתי בארץ בשנת 1950 בת יחידה להורי מרים ואריה גייצהולץ, שעלו לארץ בשנים 1931-1932. אבי ז"ל  נולד בגליציה ואילו אמי ז"ל נולדה בליטא.

ילדותי עברה עלי בנתניה של שנות החמישים, ילדות ארץ ישראלית רגילה, משחקי רחוב כקלאס, מוטרה(הסבר בסוף), חמש אבנים יחד עם כל ילדי הרחוב. מוכר הנפט צלצל בפעמונו, החלבן דאג לחלב עם עלות השחר, ועגלת הקרח עברה וחילקה את  הקרח לבתים.

לימים  הלכתי לתנועת  נוער – לצופים, פעולות, מחנות, וילדי המשיכו בדרכי והיו פעילים בצופים כמדריכים, רשג"ד (ראשי גדוד), ואף יצאו לשנת שירות.

ימי הנעורים בתיכון – גדנ"ע, (גדודי נוער) ולאחר מכן המשך לימודים ועבודה.

כיום אני בגמלאות, מתנדבת פעם בשבוע בבית החולים לניאדו בנתניה, אוהבת מוסיקה קלאסית, עושה עבודות יד למיניהן ובעיקר מקדישה לנכדים מזמני בהמון אהבה.

אבי לא דיבר וסיפר על משפחתו ועל חייו בפולין ולכן אין תיעוד משפחתי מסודר, ואילו אמי שיתפה אותי בסיפורים המשפחתיים. לכן כשהגיעה לגיל 90 בניתי עץ משפחה ורשמנו את הסיפורים על סבא וסבתא – הוריה שאותם לא הכרתי.

אחד הסיפורים הוא: באנו מאהבה

(קשר בין בני זוג בערך בשנת 1875  מבחירה, ולא כפי שהיה מקובל, בשידוך)

כשהגיע בשעה טובה יומו של אשר דוידוביץ (סבי) עול הימים להתחיל לימודים בישיבה, לקחו אביו למסע אל ישיבת סלובודקה המיוחסת. ככל צעיר באותה תקופה יצא אשר לפרק חייו זה כשהוא מאורס כדת וכדין לעלמה מבית טוב.

עם רדת הלילה עצרו בפונדק דרכים בדוקשט – הפונדק היה בבעלותו של ר' שניאור זלמן לוין איש אמיד ורחב לב. בעודם בפונדק  צדה עינו של אשר את דמותה של לאה בתו של בעל הפונדק ונשבה בקסמיה. אט אט גמלה בלבו של אשר ההחלטה שהוא רוצה לשאת את לאה לאשה. אביו מרדכי אמר והסביר לו כי הינו מאורס ודין מאורס כנשוי. הוא ניסה להניע את בנו אשר מהחלטתו באומרו שאדם המבטל אירוסין הוא גבר איום שממיט קלון על משפחת החתן והכלה. אבל אשר היה נחוש בדעתו לשבור ולהפר את הטאבו הגדול. האב מרדכי, שראה במצוקת בנו אשר, הלך לשאול בעצת רב, הרב שמע ואמר שאם הארוסה תיתן את הסכמתה להפר את האירוסין אז אין בעיה.

הגיעו לארוסה ודיברו אתה, כשהבינה שהוא אינו מתכוון לחזור אליה אמרה לו "לך לדרכך אם אלוהים יסלח לך אז גם אני אסלח" אמרה "לך לדרכך" ולא אמרה "אני מסכימה או סולחת".

אשר דוידוביץ ולאה לבית לוין הקימו חופה ונישאו מתוך אהבה גדולה

ילדם הראשון מת בינקותו וכך גם שלושת האחרים. כל ילד באסונו שלו. אחרי שארבעה מילדיהם מתו בינקותם פנו לעזרת הרב שהכיר את תולדותם. הרב אמר "שכנראה ארוסתך לא סלחה לך מליבה ובליבה, שאלה נוספת שאל  הרב מה אתם רוצים יותר כסף או ילדים – ילדים הם ענו ללא היסוס".

הלכו לארוסה מן העבר דיברו אל ליבה והיא שהקימה משפחה והייתה אם לילדים הבינה וחשה בכאבם. הפעם סליחתה הייתה שלמה ומן הלב.

ורק לאחר אותה שיחה ואותה סליחה – החשובה בסליחות – הסליחה שבן אדם לחברו, נולדו לסבא אשר וסבתא לאה 11 ילדים. ששה בנים וחמש בנות. שני בנים נשארו בליטא עם משפחתם ולא רצו לעלות לארץ. בסופו של דבר הם נספו בשואה. אחד היגר לאמריקה, אחד נהרג בנסיבות טרגיות, שבעה הגיעו לארץ כולל הסבא והסבתא שקבורים בנס ציונה.

דודתי בלה, אחות אמי, צאצאית לסבא אשר ולסבתא לאה, שכלה את בנה עמוס במלחמת השחרור, העצמאות-עליו כתבתי בחוויה הישראלית שמצורפת בהמשך.

שנינו עמוס ואני נכדים לסבא אשר ולסבתא לאה דוידוביץ.

הקשר של שיר נכדתי לסיפורנו הוא דרך סבתא רבתא לאה שבזמן מלחמת העולם הראשונה נאלצו היא ובני ביתה לעזוב את ביתם ולעבור לסרטוב שברוסיה. הם לא לקחו דבר מביתם. בהיותה אישה מאמינה רכשה סבתא פמוטים מנחושת ששימשו אותה ברוסיה. משחזרו  עם תום המלחמה לביתם גילו שלא נותר דבר מהרכוש המשפחתי הרב שהיה וכלי הכסף שהיו, נעלמו. מאותו היום סבתא השתמשה אך ורק בפמוטי הנחושת שממנה עברו לאמי ז"ל וממנה אלי ובהמשך יעברו לדור הבא – לשיר. כך חיברנו את כולם לסיפור, לשורשים שלנו  ולאילן היוחסין.

חוויה הישראלית שלי- 70 שנות הקמת המדינה

ליד מיטתי משחר ילדותי, ניצבה תמונה של בן דודי עמוס.

סיפורו ממחיש את מלחמת העצמאות בה הוא לקח חלק ונהרג על כיבוש משלט לטרון. אמי סיפרה את סיפורו של עמוס ותמונתו שליוותה אותי שנים היא זו שנתנה לי את הקשר לארץ ולמדינה.

עיניים מלאות הבעה, שער שחור המעטר מצח גבוה, ארשת פנים תוהה-זוהי הדמות המשתקפת  מן התמונה העומדת על שלחן הכתיבה בחדרי זה י"ח שנים. ימיה כימי המדינה, ואמנם בחור זה, ספק נער ספק גבר, נמנה עם אלפי הלוחמים הנועזים שלחמו את מלחמת העם היהודי במלחמת השחרור, והגישו לנו כשי את מדינת היהודים.

דמות זו מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. היא הפכה להיות חלק מעולם הדברים של חדרי, עדה היא לשעות של שמחה, סיפוק וגם לשעות אכזבה. לא פעם משיחה אני ושופכת את אשר בלבי לפניה והיא כאילו מבינה את דברי ומשתתפת ברגשתי. כך הוא הדבר במשך כל השנה, אולם בד' אייר ביום בו מעלה היישוב את זכר בחוריו האמיצים ,שנפלו על מזבח המולדת, ויש ונדמה לי שדמות הבחור הצעיר רוחשת חיים פתאום, פניה הקפואים מתמלאים חיים, אזני קולטות את סיפור חייה ומותה,

"יום אחד סיפר לי חברי הגדול ממני בשנתיים "יודע אתה עמוס, אני נשבעתי  היום אמונים לחיל ההגנה היהודי, ששם לו למטרה להילחם למען שחרור המולדת". הייתי אז בן 14 שנים וידעתי כי מקובל לחשוב שנער בגיל כזה אינו מסוגל להימנות על הלוחמים. הסתכלתי על החבר בקנאה רבה, שהוא ישתתף בפעולות נועזות, יצא להגנת איכרים עמלים במושבות רחוקות או יבצע משימות צבאיות נועזות ואני אשאר בבית עם נערים צעירים שרק ישמעו את הדי הפעולות ואליהן לא יגיעו. מחשבות אלו הטרידו את מנוחתי בלילות. בייחוד גברה התרגשותי כששמעתי על מבצע קרבי שארע בקרבת מקופם מגורי. בסופו של דבר לא יכולתי לשאת את ההתלבטויות והחלטתי לנסות את מזלי ולהצטרף אל הלוחמים. ידעתי כי הורי, ובמיוחד אימא  יקבלו זאת בחרדה רבה. למרות כל מאמצי לא יכולתי לראות את הבחורים נלחמים ואני יושב בבית… באחד הלילות קמתי והלכתי  אל מפקד היחידה בשכונתי שהכרתיו באופן אישי, והשתדלתי להשפיע עליו לצרפני אל הלוחמים. הוא נענה לבקשתי רק בתנאי שאשמש תחילה כקשר בין היחידות הלוחמות ורק לאחר שאתבגר מעט אהיה לוחם ממש.

בינתיים התפתחו הדברים במהירות בלתי משוערת. לא עברו 3-4 שנים והישוב מצא עצמו במלחמה לחיים ולמוות עם מדינות ערב, עתה לא הייתי עוד מקשר אלא לוחם ותיק שהשתתף בקרות רבים ומרים".

ברגע זה נשמיעה נקישה על דלת חדרי ואמי נכנסה, הסיפור נפסק והתמונה חזרה להיות כשהייתה, פניתי לאמי ואמרתי, היום אנו מעלים את זכר חללי מלחמת השחרור ספרי לי כיצד מצא עמוס את מותו. הייתה זאת אחת מהפעולות הקשות שבה עמדו פלוגות הפלמ"ח. הערבים התבצרו במשלט החולש על דרכי האספקה לירושלים. על פלוגתו של עמוס הוטל התפקיד לכבוש את המשלט.

פלוגת הפלמ"ח ועמוס מפקדה הסתערה בחשכת הלילה על המשלט. הקרב היה עקוב מדם, אך המטרה הושגה. המשלט היה בידי כוחותינו והדרך נפתחה, אלא שרבים מן הבחורים לא זכו לראות את ניצחונם ובאש הקרבות מצאו את מותם, וביניהם גם עמוס המציץ אלינו מן התמונה".

עמוס נקבר בבית הקברות בקרית ענבים, קיבוץ שהיה בסיס עבור לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח. במקום אנדרטה לזכרם של הנופלים. בראש המגדל מוצג סמל הפלמ"ח ומעליו שם החטיבה. נחקקה כתובת על פתחו של חדר ההנצחה "ללוחמי הפלמ"ח הראל שחרפו נפשם למות למען ירושלים, יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל". משני צדדיו של פתח חדר ההנצחה נחקק סמל של חרב שזורה בענף זית – כיום זה מוכר כסיכת מ"מ – מפקד מחלקה.

האנדרטה תוכננה על ידי האמן מנחם שמי שבנו אהרון  ג'ימי שמי מלוחמי חטיבת הראל נהרג במשלט המשותף ונטמן בבית הקברות. האנדרטה נחנכה בשנת 1951.

הזוית האישית

לאה: תודה למובילי התכנית של בית הספר, תכנית המחזקת את הקשר בשרשרת הדורות, לסגור מעגלים. הייתה חוויה לשמוע סיפורים מרתקים, להכיר אנשים עם סיפורי חיים מעניינים, להיות החוליה המקשרת בין העבר ההווה ודור העתיד.

הנכדה שיר: רעיון מעולה, מאפשר קשר טוב יותר עם סבתא. כמו כן התוודעתי לסיפורים שלא ידעתי עליהם.