מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה אלטיניובה, נשואה ליצחק, מתגוררת בראשון לציון. אני אמא לקלי, שלומי וקרן, וסבתא לאוריאל, עומר, גל, עידו, נועה  ושיר. נולדתי במצרים למשפחת מוזס, לאב ממוצא מצרי ואם ממוצא טורקי.

אבי היה מורה לעברית ולאנגלית, וכמו כן היה עובד בשגרירות הבריטית במצרים, כשהיה אחראי על הנפקת דרכונים אנגליים לתושבי מצרים.

בעודנו מתארגנים לעלות לארץ ישראל בשנת 1956, התרחשה מלחמת סיני ("מבצע קדש"), ואבי היה בסיכון חיים בשל העבודה בה עסק בשגרירות הבריטית. החיילים הבריטים עזרו למשפחתי ולעוד משפחות יהודיות להגיע לאנייה צרפתית, שלקחה את כולנו למרסיי. הייתי אז בסביבות גיל 10 וכילדה התחושות היו מאוד מעורבות וכל המצב היה לא ברור: לאן אנחנו נגיע? האם יהיה שם טוב יותר? האם קיים הסיכוי שנחזור אי פעם לגור במצרים? ואם לא נסתדר בארץ ישראל?

באונייה היה די קשה, אני לא זוכרת כמה זמן ארכה ההפלגה, אבל זה הרגיש לי אז מאוד ארוך. במרסיי התגוררנו במעין אכסניה קטנה ושם התחלנו ללמוד עברית. אחרי חודשיים הפלגנו לארץ. על אף רצונה של אמי להתגורר בלונדון (היו שם כמה מקרובי משפחתה), הציונות של אבי ניצחה והגענו לישראל.

תחילה התגוררנו בבאר שבע למשך מספר חודשים, ואחר כך עברנו לשכונת נווה צדק שבתל אביב, לדירת שני חדרים, בה התגוררנו שמונה נפשות. בהתחלה היה לנו מאוד קשה, גם השפה החדשה, גם הצפיפות שבה חיינו. אבא המשיך במקצועו כמורה לאנגלית, ואמא היתה עקרת בית ודאגה שלא יחסר לנו דבר.

אני התחלתי ללכת לבית הספר וגם עזרתי בפרנסת המשפחה ועבדתי כתופרת במפעל בגדים. עם השנים המצב השתפר, התרגלנו לחיים החדשים בארץ, הכרנו חברים חדשים, התאקלמנו כמו כולם ונהינו ישראלים "מן המניין".

הזוית האישית

סבתא רינה: מכל החוויה שעברתי עם נכדתי נועה, אני מוצאת את תכנית "הקשר הרב דורי" כחשובה מאוד ומשמעותית, מאחר ודרכה ניתן ללמוד על הרבה תרבויות וגלויות שכולן מעצבות אותנו – העם הישראלי היהודי. הסיפורים שחווינו אנו, הדור של הנכדים שלנו, חשובים שיישמעו וייזכרו גם לדורות הבאים.

נועה: תכנית הקשר הרב דורי מחזקת את הקשר בין הסבתא לנכדה. אני מרגישה שאני הרבה יותר קרובה לסבתא ויודעת יותר עליה ועל ההיסטוריה שלה. בנוסף, גם הנכדים מעשירים את הידע הסבים והסבתות במחשבים וטכנולוגיה.