מאגר סיפורי מורשת

שמי יוספה גוזני, ואני סבתו של נדב פלאי. הסיפור הוא על אמי פלורי יוסף ז"ל.

אמי נולדה בדרום אפריקה בשנת 1910 למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה בסוף שנת 1880, בת שנייה מבין 5 אחיות.

הוריה היו כבני 16 כשמשפחתם היגרו לדרום אפריקה. אבי, אליהו חומה, בא ממשפחה יהודית-ציונית אשר שאפה לחזור לארץ ישראל.

אמי הכירה את אבי בשנת 1930 כששניהם היו בני 20. עד מהרה גילה אבי לאמי שבכוונתו לעזוב את דרום אפריקה ולהגיע לפלשתינה, ואמנם כך היה, כעבור שנתיים עלה אבי לבדו ארצה והתמקם בקיבוץ רמת – יוחנן.

אמי, למרות רצונה העז ואהבתה אליו, לא יכלה לעלות עמו ארצה מפאת התנגדותם הנמרצת של הוריה. הם סירבו להיפרד ממנה ובנוסף, גם חששו מהליכתה לקראת הלא-נודע.

על-אף המרחק והריחוק, הצליחו אמי ואבי להתכתב ביניהם. ככל שחלף הזמן ואבי לא ראה סימנים לבואה, הוא החל לרמוז לה במכתביו שלמרות כל הצער והגעגועים אליה הוא יצטרך להגיע להחלטה להמשיך בחייו בלעדיה אם לא תצליח להגיע בקרוב.

אלו היו שנות ה-30 של המאה ה-20. פלשתינה הייתה תחת שלטון המנדט-הבריטי, ארץ לא מפותחת עם עתיד לא בטוח, מה שהקשה על החלטתה. אך לבסוף, גברו הגעגועים לאהובה על התנגדות הוריה והיא החליטה חרף התנגדותם לחבור ויהי מה אל אהובה בארץ ישראל. כך, רקחה אמי פלורי תחבולה להתחמק מביתה ולהתגנב ללא ידיעת הוריה לאנייה שיעדה היה נמל יפו בפלשתינה. היא כתבה לאבי על תכניתה ובאיזו אנייה היא מגיעה לארץ ומתי. למירב אושרה היא הצליחה במשימתה. האנייה הגיעה ליעדה ובפעם הראשונה בחייה רגליה דרכו על אדמת ארץ ישראל. אבי חיכה לה בנמל והם התאחדו באושר רב. השנה הייתה 1935.

השנים הראשונות של אמי בפלשתינה בקיבוץ רמת-יוחנן היו שנים קשות עבורה והיא לא הצליחה להתאקלם לאווירת חיי הקיבוץ. הם עזבו את הקיבוץ ועברו לירושלים, שם נישאו. ב-1939, כארבע שנים לאחר הגעתה של אמי ארצה, נולדה להם בתם הבכורה – אנוכי.

בדידות, אי-ידיעת השפה והמצב הביטחוני המסובך בארץ לא הקלו עבורה את שהייתה בארץ לא נודעת[1] זו. כאמור, באותם שנים שלטו בארץ האנגלים. שפת האם בבית הורי היה מן הסתם אנגלית, אך כל האווירה בארץ באותן שנים הייתה נגד האנגלים ואפילו נגד השימוש בשפה האנגלית. למרות זאת, מכיוון שרוב אנשי היישוב לא דברו אנגלית, לא מצאה אמי לצערה אנשים מהישוב שיכלה לשוחח איתם ולשתף עימם את מחשבותיה. כך יצא שהוריי התיידדו עם חיילים בריטים ששכנו במחנה צבאי ליד ביתנו. אלו אפילו היו מגיעים להתארח במרפסת ביתנו לשתות בחברת הורי כוס תה בין-ערביים, כמיטב המסורת האנגלית, אשר מקובלת כידוע גם בתרבות האנגלוסכסית בדרום-אפריקה.

אלא שהסתבר שאליה וקוץ בה! מחד, אמי אמנם נהנתה למצוא חברה דוברת אנגלית שהקלה על שהותה בארץ, אלא שמאידך ולצערי הרב, הפכתי לצנינים בעיני ילדי השכונה, שהרי אלו צפו בהורי כשהם מארחים חיילים אנגלים במרפסת ביתנו. כתוצאה מכך השתרר רושם בעיני הילדים שאנחנו אנגלים ולא יהודים, והם נידו אותי מחברתם ולא רצו לשתף אותי במשחקיהם. למעשה הם ממש ראו בנו לכאורה משתפי פעולה עם הבריטים השנואים והאויבים בעיניהם.

כתוצאה מהמצב הזה סבלתי רבות בילדותי, עד כדי כך שהתחננתי מול אמי שלא תדבר איתי אנגלית ברחוב אלא רק בבית. אלא שאמי לא ידעה שום שפה אחרת וכך במקרים רבים פשוט שתקה ברחוב, גם כשהיה לה משהו חשוב לומר לי. רק לאחר יציאת הבריטים מהארץ והקמת המדינה חל שינוי לטובה ביחסם של הילדים אלי, והם סוף סוף קיבלו אותי כאחת משלהם.

חרף כל הקשיים שעברו על אמי בארץ, היא מעולם לא התחרטה על החלטתה לעזוב את משפחת בית הוריה ולהגיע בעקבות אהבתה לאבי לארץ ישראל. אמי באה בעקבות האהבה, והאהבה גברה על כל הקשיים! גדלנו, אני ואחותי הצעירה מלכה, בבית חם ואוהב של הורים ציוניים שאוהבים ומכבדים מאד זה את זו.

הזוית האישית

הורי ואני