מאגר סיפורי מורשת

אל מקצוע העבודה הסוציאלית הגעתי במקרה ונשארתי בו כל חיי, כי זה היה ייעודי.

35 שנים עבדתי באותה לשכת רווחה כשאני לומדת מתקדמת ועוברת מתחום אחד למשנהו עד שהגעתי אל הנישה שהתאימה לי. בגיל 60 פרשתי לגמלאות ומאז כ – 11 שנה אני ממשיכה לטפל בהתנדבות בתחום התמחותי באותה לשכת רווחה.

נולדתי בתל אביב בה סיימתי את בית הספר היסודי ואת התיכון.

מאחר ואת שירותי הצבאי עשיתי במטכ"ל  "805" ניצלתי את שעות הערב ללימודים.

סיימתי סמינר למורים במסגרת הצבא כשהלימודים מתקיימים בסמינר לוינסקי בתל אביב. סמינר לוינסקי היה ממוקם אז ברחוב בן יהודה בתל אביב. עם סיום השירות הצבאי והסמינר, הייתי מיועדת להיות מורה באחד מיישובי הספר בצפון, "יישובי ספר" כך קראו אז לישובים שהיו סמוכים לגבול, ולאחר התמחותי שם לקבל תעודת הוראה.

מאחר ולא הייתי סגורה על רצוני להיות מורה המשכתי בלימודים אקדמיים. המוסד ללימודים אקדמיים היחידי שהיה אז בת"א היה: "השלוחה של האוניברסיטה העברית בירושלים הפקולטה למדעי החברה ומשפטים".

כיום קרויה האוניברסיטה בת"א כשמה כן היא "הקריה". בזמנו עמד המבנה על ראש גבעה חשופה, בניין אדמדם אחד בודד אשר נקרא בקיצור "השלוחה".

סיימתי תואר בוגר בסוציולוגיה ובמדעי המדינה ב"שלוחה" תוך כדי לימודי אלו, נישאתי ונולדה בתי הבכורה.

פוליטיקה ומדעי המדינה ריתקו אותי, אך כאם לתינוקת חשבתי כי כדי לקבל על עצמי מחויבות לעבודה אשר תחייב אותי להיעדר שעות רבות מן הבית "לא באה בחשבון".

פניתי ללשכת העבודה לאקדמאים וביקשתי להפנותני לעבודה בחצי משרה. הוצעה לי עבודה בלשכת הרווחה (פעם "לשכה סוציאלית") באותו רגע חשבתי לעצמי "מה לי ולעבודה סוציאלית?" בחיים לא עלתה על דעתי האפשרות הזאת.

חוץ מן השם אין כמעט קשר בין סוציולוגיה לעבודה סוציאלית למרות זאת קיבלתי את ההפניה.

הגעתי ללשכה רווחה באחד מאזורי המצוקה הקשים ביותר שהיו אז בת"א. התחלתי לעבוד במה שנקרא אז "המדור לילד ולנער". במסגרת עבודתי שובצתי כעובדת סוציאלית בבית ספר, כמו כן טיפלתי בבני נוער ממשפחות מצוקה ובני נוער שנפלטו ממסגרות והיה צורך להיות במעקב אחריהם. הייתי עימם בקשר תומך מאוד ומדריך, מתוך מטרה למנוע הידרדרות ומציאת פתרונות ומסגרות חלופיות. התמסרתי מאוד לעבודה.

אהבתי מאוד את הקשר עם הילדים עם בני הנוער ומשפחותיהם. האמנתי שכל ילד וכל נער ברי טיפול וניסיתי למצוא פתרונות לבעיותיהם בכל מחיר. הם היו במחשבותיי גם בשעותי הפנויות.

שנים רבות לאחר שעזבתי את תחום "ילד ונער" פנתה אלי בלשכה אישה שלא זיהיתי ואמרה לי:" את הצלת את הבן שלי" "מה עשיתי?" שאלתי והיא אמרה :" את סידרת אותו במסגרת שמתאימה לו והעלית אותו על דרך המלך".

לא שקטתי על שמריי ולאחר שבע שנות עבודה (אז כבר ידעתי כי אני במקום המיועד לי) נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. בשלב זה, התגבשה בי ההחלטה להתמחות בתחום המשפחתי והזוגי.

יחד עם זאת, בשובי ללשכה התנסיתי בתחומים אחרים בעבודה סוציאלית. עבדתי כעו"ס במעון לגיל הרך ולקשישים.

בכל אחד מהתחומים מצאתי עצמי מנסה לטפל, לעזור להיות שם בשביל מי שהיה זקוק לי כשאני קושרת קשרים משמעותיים ואנשים נותנים בי אמון כי תמיד מרגישים שאני מסתכלת אליהם בגובה העיניים ומנסה להושיט עזרה ולפתור בעיות.

בתפקיד שהוטל עליי בתום סבב ההתמחויות נשארתי למעשה עד יציאתי לגמלאות. בתפקיד פקידת סעד לסדרי דין (שאיננו מוכר לרוב האנשים), תפקיד קשה, מאוד אחראי ותובעני. הסמכויות מוענקות לפקידת הסעד ישירות משר העבודה והרווחה והן רחבות מאוד. עיקרו כתיבת חוות דעת לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה (בזמנו היה זה בימ"ש מחוזי) בעניינם של בני זוג מתגרשים וילדיהם הקטינים.

על חוות הדעת היה להיות מאוד מקיפה והיא כללה היסטוריית בני הזוג מערכת היחסים ביניהם, מערכות היחסים עם הילדים, תוך בדיקה מקיפה אצל כל הגורמים העשויים לתת תימוכין ולעזור בקבלת התמונה השלמה.

לבסוף ניתנו המלצות לגבי משמורת הילדים והסדרי ראייה להורים שאינם משמורנים. נשלחתי לקורס התמחות של משרד העבודה והרווחה המיועד לפקידי סעד לסדרי דין. במסגרת תפקידי זה, כתבתי אין ספור תסקירים לביה"ד הרבני ולבית המשפט המחוזי.

מאוחר יותר לבית המשפט לענייני משפחה אשר הוקם במשך שנות עבודתי. את עבודת הכתיבה עשיתי בדרך כלל בבית. למדתי מיוזמתי התמחויות שונות בבתי ספר שונים בתחום הטיפול הזוגי והמשפחתי.

השלט שהיה תלוי על דלת חדרי: נושא זה תפס תאוצה בכל מקום בלשכות הרווחה נפתחו "תחנות ייעוץ" אשר מטרתן הייתה לתת טיפול מקצועי בתחום.

התמניתי למנהלת תחנת הייעוץ אשר נפתחה בלשכתנו. אליי הצטרפו שתי עובדות נוספות אשר למדו ועבדו עמי באותו תחום לאורך כל הדרך. עובדות אלו נשארו חברותיי הטובות עד היום הזה. טיפלנו באין ספור זוגות משפחות ויחידים במצבי מצוקה ומשבר , כל זאת בעזרת שני "כובעים": המטפלת ופקידת הסעד.

תמיד ניסינו לשמר את הנישואין, למנוע פירוק משפחות, לאחות קרעים, ומאידך לתמוך לייעץ להדריך כאשר המשפחה התפרקה.

לאחר שנות עבודה רבות כמרכזת תחנת הייעוץ ופקידי הסעד לדין, בהיותי בת 47, חזרתי ללימודים על מנת להעמיק את הידע שלי בטיפול פרטני. סיימתי תואר מוסמך בעבודה סוציאלית במגמה טיפולית באוניברסיטת בר אילן בהצטיינות והמשכתי לעבוד עוד שנים רבות. בהיותי בת 60 פרשתי לגמלאות, אבל לא נפרדתי מן העבודה ומן הלשכה שלי.

מזה 11 שנים אני ממשיכה לטפל בהתנדבות בזוגות ומשפחות ויחידים באזורנו, אשר ידם אינה משגת לקבל טיפול אצל מטפלים פרטיים הגובים סכומים לא מבוטלים. מסתבר כי הרצון לטפל ולעזור לכל פונה בשעת משבר ומצוקה, טבוע בדמי.

לעבודה הסוציאלית חלק משמעותי ביותר בחיי הבוגרים והיא חלק ממני מבחרות ועד זקנה.