מאגר סיפורי מורשת

סבתא שרה נולדה בפרס, היום אירן. היא וסבא יצחק בנו בישראל משפחה לתפארת, ארבעה ילדים, אדי – אדוארד הבכור, רוזה, אבנר – אבי ובן הזקונים משה. תחילה גרו בירושלים ועברו אחר כך לעיר חולון. ילדותם של ארבעת הילדים עברה עליהם בחולון.

"אדי נפל במלחמת יום- כיפורים. אדי לחם בחזית רמת-הגולן, בקרבות הבלימה נגד הסורים. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), בשעות אחר-הצהריים נפגע הטנק שלו בתל-שמס ועלה באש והוא נהרג במקום. תחילה נחשב לנעדר, אך לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל".

מתי שמעתי לראשונה את סיפורו של אדי, דודי, אינני זוכרת. גדלתי בבית שבו תמיד דברו על אדי. על גבורתו ונפילתו במלחמת יום הכיפורים. אני ואחיותי נועם ועמית גדלנו לאור סיפורו כל השנים. אני זוכרת מגיל צעיר אותנו הולכות לטקסים ולאירועי חיל השריון לזכרם של הנופלים. ככל שהשנים עוברות ואני גדלה ומתבגרת אני לומדת בכל שנה עוד פרט ועוד סיפור על אדי, עוד מידע שלא ידעתי. גם השנה ערב יום הזכרון הזכרונות והסיפורים עולים וצפים. ואם חושבים שהכאב מתעמעם עם השנים, נדמה לי  שלאבי אבנר – אבי זה נעשה קשה יותר משנה לשנה, קשה לו יותר לדבר על אדי – הכאב רב.

בשנת 2013 פורסמה כתבה בשם "חשופים בצריח" המתארת את סיפור נפילתו של השריונר אדיר שטרן במהלך קרב התופת על תל שאמס, בחזית הצפונית של מלחמת יום הכיפורים. באותו קרב בו נפל גם דודי אדי אברמוב:

"החילוץ התרחש בשעת דמדומים. הכוח בראשות נתניהו נכנס לשטח בשקט. לא נורו כל יריות. הם הגיעו לבן חנן ולרוזנצווייג, חילצו אותם והחזיר את השניים לישראל. אבל במהלך החילוץ, ביצע הכוח טעות גורלית: נתניהו וחייליו לא התעכבו כדי לבדוק אם נשארו הרוגים או פצועים בתוך הטנקים הפגועים. אם היו בודקים, היו מגלים בתוך אחד הטנקים את גופתו של הנרי וידאל ז"ל, ובטנק אחר – את אדיר שטרן הפצוע ואת גופתו של אדוארד אברמוב ז"ל.

השלט אותו הציב אביו של אדיר על תל שאמס, במקום בו נפל | צילום: רוני שטרן

ארבעת החברים שנפלו בתאריך 12.10.73

אדוארד (אדי), דודי, הבן  הבכור של סבי וסבתי שרה ויצחק נולד ביום ח' בשבט תשי"ב (4.2.1952) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "מגינים" בחולון, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית הספר "אורט" במגמה לאלקטרוניקה. הוא היה תלמיד חרוץ, שקדן ויסודי. מוריו העריכו מאוד את כשרונותיו ואת כושרו ופעם אף זכה בפרס כספי על הצטיינותו בלימודים. הוא היה טיפוס חושב ומעמיק והדבר התבטא גם בתחביבו – קריאה וציור. מציוריו הרבים לא נותר, למרבה הצער, אפילו אחד. הוא היה אדם חברותי ואהב לעזור לזולתו. איש מצפון היה, אדם ישר, נאמן ומסור למשפחתו. בזכות תכונותיו אלה היה אהוד על חבריו ואהוב על משפחתו.

אדי בטקס הבר – מצווה

"אדוארד גויס לצה"ל בשלהי נובמבר 1970 והוצב לחיל-השריון. הוריו הפצירו בו שישתדל לעסוק בעת השירות במקצועו – האלקטרוניקה – אך הוא סירב באומרו: "אם כל אחד יעסוק בצבא במקצועו האזרחי, מי יהיה חייל מן השורה?" לאחר הטירונות השתלם בקורס לתותחני-טנקים וסיימו בציון גבוה (85). הוא רצה להיות קצין, אך כיוון שהיה עליו להצטרף לצבא-הקבע בשל כך, נמנע מכך, שכן ביקש להמשיך בלימודים ולבנות את עתידו. הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, וגם בתקופת שירותו הצבאי הצטיין באותן תכונות שחיבבוהו על כל מי שבא במגע עמו – חברים ומפקדים כאחד. הוא זכה ב"אות השירות המבצעי". אדוארד תכנן להקים, לאחר סיום שירותו הסדיר, יחד עם חבריו, בית חרושת למוצרי אלקטרוניקה, אך לא זכה לכך. במלחמת יום- כיפורים לחם אדי בחזית רמת-הגולן, בקרבות הבלימה נגד הסורים. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), בשעות אחר-הצהריים נפגע הטנק שלו בתל-שמס ועלה באש והוא נהרג במקום. תחילה נחשב לנעדר, אך לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל".

 סמל אברהמוב, אדוארד (אדי)

(קישור לדף ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

השנה, ערב יום הזכרון, מצאה דודתי את ספר הזכרונות של אדי, ספר הזכרונות שכתבו כל חבריו לכתה, ספר זכרונות עם ברכות והבטחות לעתיד….

 ספר הזכרונות של אדי מבית הספר "מגינים" בחולון – יוני 1966

זיכרונות וברכות לאדי מחברי כתתו בחולון

אדי התגייס בנובמבר 1970, הוא היה אמור להשתחרר ולסיים את שרותו הצבאי מספר ימים לפני שמצא את מותו בקרב הקשה, קרב התופת על תל שאמס – קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן. בין המסמכים שנשמרו מצאנו את כל מכתביו, המכתבים שכתב להוריו לאורך כל השרות הצבאי. בכל המכתבים והגלויות ששלח תמיד חזר המשפט:

"אין לכם מה לדאוג אני מרגיש מצויין ובקרוב תראו אותי בבית"

המכתב המצמרר והקשה מכל הוא המכתב האחרון ששלחה חברתו דורית. את דורית הכיר אדי ב"סדרת חינוך" שהתקיימה בנתניה. הם המשיכו להיות בקשר ולהתכתב. במכתב שכתבה לו בתאריך 5.9.73 כותבת לו דורית: "אני ממש מקנאה בך שנותרו לך עוד 60 יום לשחרור, זה ממש פנטסטי, הלואי עלי…"

את המכתב האחרון שלחה דורית בתאריך 30.10.1973. אדי נפל בקרב בתאריך 12.10.1973. דורית לא ידעה בעת כתיבת המכתב שאדי כבר איננו. היא כותבת: הרבה זמן עבר מאז מכתבך האחרון אלי. רציתי לענות לך אבל המלחמה תפשה אותי באמצע. עכשיו מצאתי זמן פנוי ואני יושבת וכותבת…..המלחמה הזו באה כהפתעה היית צריך להשתחרר לא?…. אני מקווה שאתה בקו הבריאות נמצא אי שם ושומר טוב על עצמך.

היא מסיימת את מכתבה: "בזמן כזה נזכרים בדברים נחמדים אשר התרחשו בעבר, כמו למשל "סדרת החינוך" שהייתה ואז לא חשבנו בכלל שתהיה אי פעם מלחמה….".

 את המכתב האחרון ששלחה דורית לאדי בתאריך 30.10.73 , אדי כבר לא קיבל

קישור לתמונות של אדי

הזוית האישית

עדי: אמא ואבא שלי סיפרו לי שבחרו את שמי עדי, לזכרו של אדי. בן דודתי רוזה, נקרא אדי על שמו של דודי אדי – אדוארד. תודה לדודתי, תמי גרין, ששמרה את כל המכתבים ועזרה לי להעלות ולתעד את סיפורו של דודי אדי אברמוב, אותו לצערי לא זכיתי להכיר.

מצאנו את כל המכתבים שאדי שלח לסבא וסבתא ועתה נוכל לאסוף את כל החמרים ולהנציח את זיכרו בתיעוד ובזיכרון. יהי זכרו מבורך לעד.

 המכתבים של אדי