מאגר סיפורי מורשת

שמי עזרא ציון שלם, ברצוני לספר את סיפור חיי. בחיי עברתי הרבה חוויות, חלקן שמחות וחלקן קשות וטראומטיות אולם כולן עיצבו את אישיותי וחיזקו אותי. אני שמח לשתף את סיפורי שהוא בעצם סיפור על אהבת ואמונה בבורא, אהבת ישראל, אהבת המשפחה ומסירות לתפקידי המקצועי בבנק.

נולדתי בבגדד ב-ד' באדר ב', 1938 למשפחה ברוכת ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות. בשנת 1942, בגיל 4, התרחש ה"פרהוד" בעירק. אבא ואמא פיזרו אותנו, הילדים, בבתים שונים, שאם יקרה אסון ינצלו חלק מהילדים במשפחה. זכור לי שפחד גדול נפל על כולנו שלושה ימים. בתום ה"פרהוד" אמי לקחה אותי מבית דודתי. אימי נשאה אותי על כתפיה וסיפרה לי שנצלנו בעזרת השם ובעזרת שכנינו המוסלמים הטובים. אחרי מאורעות ה"פרהוד" החיים חזרו למסלולם. למדתי בבית ספר יסודי יהודי "מנשה צאלח" בבגדד. בסיום כיתה ח' קיבלתי "בקלוריה" (תעודת גמר בית ספר יסודי) בהצטיינות.

בהיותי בן 13, בשנת 1951, עליתי לישראל עם משפחתי. הממשל סירב שנצא עם רכוש כל שהוא. הממשל הלאים את החנות, המחסן והבית שלנו ונעל אותם במנעול עם חותם ממשלת עירק.

תעודת העלייה

הגענו לשדה התעופה לוד בישראל במטוס מלא נוסעים. ההורים ישבו על כסאות והילדים על ספסל מאחור. עם הגיענו לישראל נשלחנו למחנה מעבר "עין שמר" ולאחר מספר ימים, העבירו אותנו מ"עין שמר" למעברת "מקור חיים" בירושלים.

את המעבר מעושר רב וחיים נוחים בבגדד לחיי עוני ורעב במעברה לא אשכח. לא נתנו לאבא רישיון לעבוד במסחר ובגילו, לא יכל היה לעבוד "עבודות דחק". לכן, לא הייתה פרנסה, מזון קצוב קיבלנו בדוחק. זכור לי שעמדתי בתור עם אימי ז"ל לקבל ארוחת צהריים, מרק תפוחי אדמה ואטריות. האנשים דחפו וקיללו ופתאום נשפך המרק מידי אימי על בגדיי. נשארנו רעבים (לא נתנו לנו מנה אחרת במקום) ולא היו לי בגדים אחרים להחלפה. בנוסף, היה גשם חזק שירד בחורף והרס את הצריף שלנו.

האירוע הכי קשה וטראומטי, שעברתי היה מות אימא. בתוך המעברה עברה הרכבת למרכז ירושלים. אימי יצאה בבוקר לכיוון המושבה הגרמנית להביא אוכל ונדרסה על ידי הרכבת. מותה גרם להתפרקות המשפחה. ברגע אחד הפכנו כולנו ליתומים. שני אחי הקטנים ממני נשלחו לישיבות, אחותי הקטנה, בת 4, נשלחה לבית היתומות הכללי ב"בית וגן" בירושלים. רק אני נשארתי עם אבי וסבתי.

למדתי בבית החינוך המעורב, במושבה הגרמנית. שם התגליתי בכישרוני המוסיקלי. נשלחתי ע"י המנהל אריה ומורי צביקה ללמוד בקונסבטוריון "רובין" בירושלים, נגינת חצוצרה. החצוצרה ליוותה אותי כל חיי. כשהתבגרתי ניגנתי בלהקות כלי זמרים בחתונות, מסיבות, בית כנסת ואירועים שונים.

התגייסתי לצבא באוקטובר 1955, בגיל 17 וחצי. הייתי החייל הכי צעיר בטירונות. לא היה לי בית והצבא היה ביתי. היה נהוג בצבא, שאחרי הטירונות, קצין המיון היה מפזר את החיילים ליחידות השונות. אותי בחר להיות חובש קרבי. בהתחלה סירבתי כי פחדתי מאוד מפציעות ודם, עקב מותה הטראגי של אימא. המפקד צעק עלי ואמר: "הצבא ילמד אותך איך עוברים כאב וממשיכים", לשמחתי, הוא צדק.

סיום קורס חובשים

בשירותי הצבאי התחסנתי וניצחתי כל צער. כחובש קרבי של קורס מכי"ם הוקפצנו בדחיפות למקום אחר מכיוון שהשדה ששהינו בו טווח ע"י חיל התותחנים שלנו שהתאמן באותו זמן. עלינו על קומנדקרים וברחנו במהירות מהמקום. בדרך, באחד הסיבובים, הקומנדקר התדרדר לתהום. כל החיילים שהיו על הקומנדקר, עשרה במספר, נפגעו. אחרי הנפילה, התעוררתי מעלפוני, ושמעתי את צעקות הפצועים. טיפלתי בכולם עם הציוד המועט שהיה לי. נעזרתי בחולצות וגופיות של הפצועים. כל זאת עשיתי למרות פציעתי בכתף, בבטן ובאגן הירכיים. על פעולה זו, זכיתי בציון לשבח.

מכתב ציון לשבח על הטיפול שנתתי לפצועים ותמונה מבית החולים 

במהלך שירותי הצבאי במילואים, השתתפתי במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים כחובש קרבי. טיפלתי במסירות ובחירוף נפש בפצועים רבים, כשמעלי שרקו הפגזים. לא אשכח את המעמד בסיום מלחמת יום כיפור, כשהיינו בפאיד במצרים. עמדנו כל הגדוד והמפקד קרא את שמות הנופלים. לא היה חייל שלא בכה.

אחרי שירותי הסדיר בצבא, גויסתי לשירות הביטחון. וביצעתי את הכל התפקידים שהטילו עלי במשטרה ואחרים במסירות נפש מתוך אהבה למדינה. באחת הפעמים פגשנו את ראש הממשלה המנוח, בגין, שחיזק אותנו ואמר: "שזכות היא למות על אהבת ארץ ישראל".

זכיתי להקים משפחה עם זוגתי שתחייה, כרמלה. היום אני אבא לשלוש בנות ובן וסבא לשני נכדים ונכדה. את כרמלה אשתי הכרתי כשעבדתי בבנק לאומי. כרמלה הגיעה עם חברתה לסניף שבו עבדתי ומשם התפתחה האהבה בינינו, שממשיכה עד היום.

תמונת האירוסין 

בשנת 1963 התחלתי לעבוד בבנק לאומי. התקדמתי מפקיד לתפקידי ניהול. בהתחלה, כמנהל ארגון ושיטות הייתי מעורב בהעברת הפעילות הבנקאית מידנית למיכונית (מכונות גדולות, לפני שהומצאו המחשבים). אחר כך הפכתי למנהל סניפים. כמנהל סניף, פעלתי רבות לקידום הבנק: גיוס לקוחות עסקיים, וקידום השירות ללקוחות. כיום אני פנסיונר של בנק לאומי. מבחינתי, סגרתי מעגל כאשר הגעתי להפעיל את המשכנתאות בדלפק סניף בנק לאומי ברמת גן כמנהל סניף ובמעמד מנהלים בכירים בבנק לאומי ומצאתי את עצמי עומד באותן מדרגות שלפני 30 שנה ישבתי עליהן וביקשתי שיקבלו אותי כנער שליח בבנק ולא קיבלו אותי. מנהל הבנק בזמנו אמר, שאני נראה יותר מידי עני ולא ראוי לעבוד בבנק!!!

פרסום מתוך "ידיעות אחרונות"- אני כמנהל סניף בנק לאומי בפרדס כץ מעניק פרס ללקוחה

הזוית האישית

עזרא ציון: לסיום, אני שמח וגאה על הישגיי הרבים. הודות לאהבתי למשפחה, למדינה ולבורא עולם התגברתי על כל קושי בחיי.