מאגר סיפורי מורשת

הרקע לייסוד העיר

א. בשנת 1948 תוכננה הקמת עיר בדרום הארץ "אשדוד" ע"י המחלקה לתכנון של משרד הפנים, בראשותו של האדריכל אריה שרון, אשר עיבד תוכנית ראשונה לפיזור האוכלוסייה שבמסגרתה נועדה לקום עיר בדרום עם נמל עמוק-מים.

הנפות של תל-אביב, ירושלים, ובאר-שבע ע"י שילוב של אמצעי תחבורה, מסילות ברזל, כבישים, בניית נמל עמוק-מים, שדה-תעופה באזור החולות של נחל סוכר (נחל לכיש).

המתכננים קבעו כשבארץ יהיו 2,650,000 תושבים תמנה אשדוד 50,000 נפש. האדריכל – אריה שרון – נשלח לארה"ב בשליחות הממשלה כדי ללמוד את אפשרות הקמת נמל עמוק-מים באשדוד.

בשנת 1955 הגה המנהל הכללי של משרד האוצר דאז – מר פינחס ספיר, לימים שר התעשייה והמסחר וכן שר האוצר – הקמת תעשייה כימית באשדוד.

ב. בשנת 1956 החליט אגף השיכון הממשלתי להקים את המעברה באשדוד ותוך כך הזמין מהאדריכל יהודה לביא תוכנית לבניית השכונה הראשונה באשדוד. ב-22 לנובמבר 1956 הגיעו 21 המשפחות הראשונות ממרוקו למעברת אשדוד-ים והתקבלו ע"י נציג מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית -מר שלמה לוי.

כמה ימים לאחר חיפוש חוזר וממושך הגעתי לאשדוד-ים כנציג ההסתדרות במטרה להקים עיר במקום. שלמה לוי קיבל אותי בזרועות פתוחות, במאור פנים, מאושר ושמח מכך שהמעמסה שהוטלה עליו תתחלק בינינו… בו במקום הודיע לעולים שהתאספו סביבנו שמעתה צריך לפנות אלי בכל השאלות והבעיות שלהם.

הנוף במקום נראה מהמם, נוף של "בראשית" שרגל אדם לא הגיע אליו קודם לכן ורק חולות אין-סוף, זהובים ויפים שרוחות השמיים פיסלו אותם בסימנים וצורות חוזרות על עצמם, שרק הטבע מסוגל לעשות זאת. השמיים היו כחולים ובהירים ועננים המבשרים את בוא החורף.

המעברה הוקמה על משטח נמוך מגבעות החול מסביב, כנגד פגעי רוחות הים ולא היה ניתן לראות וליהנות מיופיו של הים מהמעברה.

הפחונים שהיו עשויים מאלומיניום ושהיו מיועדים לאכלוס העולים הוצבו שורות-שורות, היו בוהקים מאור השמש. לידם נבנו שירותים וברזיות מים משותפים-דוגמת אלה שהיו נהוגים בבסיסי שדה בצה"ל. כדי להגיע למקום היה צריך לנסוע מעל החולות תוך סיכון לשקוע בהן. לא הייתה בנמצא דרך או כביש או תמרור שהיה בו כדי להעיד בצורה שהיא על כיוון או על קיום המקום.

בפעם הראשונה – בדרכי למקום עם מונית – נאלצתי לחזור לתל-אביב לאחר חיפוש של שעות את המקום. רק למחרת לאחר הסברים יותר מפורטים הצלחתי להגיע סוף-סוף למקום.

את האספקה הבסיסית הראשונה לעולים סיפקה "הסוכנות היהודית" באמצעות נציגה – שלמה לוי. כל משפחת עולים קיבלה ממנו מיטות ברזל ושמיכות צבאיות, פתיליות נפט, פחי נפט קטנים לכמה ימים, כמה מנות סוכר, תה, קפה , שמן, אבקת ביצים, כמה קופסאות שימורי דגי טונה, זיתים ומלפפונים שמורים, קרקרים מלוחים ולחמים שחורים לא טריים. מצרכים אלה היו אמורים להספיק לכמה ימים עבור כל משפחה. חידוש האספקה היה נתון למו"מ ולשיקול דעתו של שלמה לוי שנהג בתבונה רבה כי לעולים – גם אם היה בראשותם כסף -לא היה להם היכן לקנות. המכולת הראשונה נפתחה ע"י עולה שהגיע ממעברת "זרנוגה" בשם מסיקה, אחרי ימים רבים.

כאמור שלמה לוי קיבל אותי בזרועות פתוחות ונשיקות וטען שזה כמה ימים הוא מחכה לי בחוסר סבלנות כדי לפתור את הבעיות שהם לא בתחום תפקידו. במעמד "קבלת הפנים" הזו – שהמטרה הייתה להכיר לראשונה את המקום לפני שאתחיל בתפקיד ולהתארגן לקראתו – שלמה לוי הצהיר בקול הפגנתי בפני העולים שהתאספו סביבנו: "הנה האיש הגיע שיפתור את כל הבעיות שלכם ומעתה צריך לפנות אליו…" אני לא יכולתי להגיב על הצהרתו בפני העולים. במשך הזמן למדתי את הנוהג שלו לנדב כל מיני הצהרות שהיה בהם לשחרר את עצמו מהלחצים בהם היה נתון.

העולים שהתאספו סביבנו נראו כאנשים חסרי אונים, סהרוריים במידת מה. עולים שהגיעו ישר באוניה לחיפה וממנה ישר במכונות מסע למקום שהבטיחו להם – "קרוב לתל-אביב" ו "לבת-ים" פתאום מצאו את עצמם בים של חולות. במקום ללא מוצא. שאין בו תמרור שהוא, דרך או כביש ולא כל אמצעי תחבורה לצאת ממנו למקום אחר. התחבורה היחידה שהייתה – טנדר של סוכנות שעמד לרשותו של שלמה לוי ולמקרה חירום. רכב שהיה באחראיות נהג בשם וורשבסקי. הרכב עמד מחוץ לאתר המעברה – מוסתר – כדי למנוע לחצים לשימוש בו. גם טלפון לא היה בנמצא.

רוב העולים שהתאספו סביבי הבינו, בשל דבריו של שלמה לוי, שאני מייצג את הממשלה והסוכנות. הם הבינו שביכולתי להושיע אותם. הם ביקשו והתחננו לעזור להם לעזוב את המקום והיו כאלו שביקשו ממני לסייע להם לעזוב "רק לכמה ימים לראות את משפחותיהם ו/או מכריהם ולחזור לאחר מכן".

ההבטחה היחידה שהייתי מסוגל לתת במעמד זה היא לרשום את הטענות והרצונות של כל אחד ולהציג אותם בפני הגורמים המוסמכים. שלמה לוי לאחר מו"מ עם העולים, דאג לכך שאשמע כל עולה בנפרד. עם סיום ההתרשמות, התאספו העולים מחדש סביבי ואז התחלתי בהרצאה מפורטת אודות הצפוי לעתיד המקום, הסברים שקבלתי טרם בואי למקום: בניית עיר גדולה ומודרנית עם נמל גדול, שדה-תעופה, בתי-חולים… לשם כך עזבתי את העיר ירושלים בה אני חי יותר מעשר שנים כדי לבנות יחד עמם ועולים רבים אחרים את העיר. גם שלמה לוי נראה מופתע מהסברים ואף שאל אותי אם אני באמת מתכוון לעזוב את ירושלים כדי לגור במקום. הוא הצהיר בפני הנוכחים כי אם זה נכון, גם הוא יעזוב את העיר רמלה ויגור יחד עימי. את המפגש סיימנו בשירת התקווה. אכן, לאחר כמה ימים גרנו יחד בפחון ששימש כמחסן שמיכות ומיטות של הסוכנות, ולאחר מכן באחד ה"קליפורניות", ומשם עברנו לגור בבניין קבוע עם סיום בנייתו.

קודם בואי לאשדוד נשלחתי ל"הסתכלות" של כמה ימים בכמה מקומות שקדמו לקליטת העלייה החדשה במטרה ללמוד מהניסיון שלהם: קרית-גת, שדרות, אופקים ודימונה, למדתי על הקשיים הרבים בהם נתקלו העולים במקומות אלה. קודם לכן היה לי ניסיון בפעילות ציבורית אותה רכשתי בתנועות נוער בעיר הולדתי ובירושלים בה שמשתי כחבר מזכירות המשמרת הצעירה והמועצה הארצית שלה, ובתקופה זמנית, המזכיר שלה בירושלים. הייתי בין מייסדי "שורת המתנדבים" ובתפקיד זה הייתי מרכז ההתנדבות במושבי העולים בפרוזדור ירושלים ובמעברת "תלפיות". שמשתי כמדריך חברתי במועדוני ההסתדרות ב"מושבה הגרמנית ובבקעה ואף נבחרתי לחבר במועצת פועלי ירושלים. כשדוד בן-גוריון קרא לוותיקי ההתיישבות להתנדב למושבי העולים במסגרת תנועת שירות חלוצי ישראל (שי"ל) התנדבתי ושימשתי כמדריך חברתי במושב "נס-הרים"בהרי ירושלים ולאחר מכן במושב "יכיני" בנגב במשך כשנה וחצי. הניסיון שרכשתי עזר לי מאוד להתמודד עם האתגר החדש, למרות השוני הרב שהיה… עם התפתחות המקום צפו ועלו ניגודים עם גורמים פוליטיים וכלכליים ארציים חזקים שעמם התנגשתי בשל שונות בתפיסת עולם. [הסבר לכך ראוי לדיון מיוחד].

באשדוד היה צריך להתחיל וליצור הכול כי הכול היה חסר. כאמור פרט לחול, ים ושמיים והפחונים הראשונים, היה צריך להתמודד עם גלי העולים שהגיעו בקבוצות מארצות שונות: קודם ממרוקו, ממצרים, מפולין, מתוניסיה, רומניה אלג'יריה ועוד… היה צריך להבטיח להם קבלת-פנים חמה ואנושית. העולים שקדמו לחדשים הוכנו ושוכנעו לקלוט "החדשים", דבר שנעשה בהצלחה רבה. היה צריך ליזום אולפנים ללימוד עברית בקיבוצים בעיקר לצעירים שלא הייתה עבודה עבורם, לנהל מו"מ לקבלת הקצבת ימי עבודה ולחלק אותם לעולים בצורה צודקת, ללוות עולים – עם שחר לעבודה. לעולים לא היה ניסיון בעבודה פיזית קשה. היה צריך להדריך אותם לעבודות של חפירות שוחות לנטיעת עצים של ה-קק"ל. בפרוזדור ירושלים. לעולים חלשים מבוגרים "הומצאה" עבודה יזומה – כיסוי גבעות של חולות בענפי קנה-סוף שהובאו מנחל לכיש. היה צריך להכריז שביתה כדי לאלץ חברת "סולל-בונה" לקלוט עובדים-עולים במקום עובדים ותיקים של החברה. היה צריך ליזום קורסים ללימוד מקצוע תוך כדי עבודה בטפסנות, ברזלנות, רצפות, טייחות… כדי להחליף עובדים מחוץ למקום. התנהל מאבק רצוף עם הנהלת חברת החשמל ו"ועד העובדים" כדי לקלוט עולים בעבודה ארעית, זמנית וקבועה. היה צריך לעודד בניה של דירות ובתים כדי לאכלס עולים. לנהל מו"מ עם שרים ומקבלי החלטות לעודד הקמת מפעלים במקום תוך כדי הבטחת הלוואות ומענקים ואכן בשנים הראשונות קמו ופעלו מפעלים רבים שהעסיקו מאות עובדים… היה צריך לשכנע וללחוץ על מוסדות וארגונים לפתוח את משרדיהם במקום: דואר, לשכת העבודה, משטרה, מרפאות קופת-חולים, בנקים, לבנות ולאכלס בתי-ספר, גנים וגנונים, גיוס מדריכים לפעילות בקרב הנוער והצעירים, קיום קורסים להכשרה מקצועית לנשים, לפתח פעילות תרבותית-חברתית במקום ומחוצה לו, ארגון טיולים לעולים להכרת הארץ, הרצאות והקרנת סרטים באמצעות גנרטור ולאחר מכן בצריף ההסתדרות שנמסר לעולה בשם יום-טוב סדרס להקרנת סרטים מידי ערב. העשייה הייתה אינטנסיבית – סביב השעון – החל מעלות השחר ועד לשעות הלילה המאוחרות. היה סיפוק רב לראות החולות נסוגים בפני מעשה היצירה. עולים וותיקים פעלו במשותף לפיתוח המקום, רובם אנשים אלמוניים שפעלו בהתנדבות, ולא לשם קבלת פרס כלשהו.

לו היה הדבר באפשרותי הייתי מציין באותיות של זהב את שמותיהם של אלמונים אלה בשערי העיר כדי שיהוו את האטוס לעולים חדשים שהגיעו לאחר מכן ולצעירים שנולדו לאחר מכן.

נכון, לא כל ההבטחות קויימו. עדיין לא קם שדה-תעופה – אפילו קטן – כפי שהובטח ב-1948 , לא פותח נחל לכיש כחגורה סביב העיר לשם שייט ואטרקציה לתיירות, לא נבנו בתי חולים, גם לא נבנו פארקים ולא נבנו בתי המלון ולא פותח חוף הים ועוד פרויקטים שהבטיחה "חברת אשדוד" לקיים בחוזה שלה עם הממשלה.

עם ציון היובל ה-50 לעיר התפילה והתקווה היא להתחיל מחדש בתנופה רבתית כדי שהעיר אשדוד תשמש דוגמא ומופת לערים רבות עם אופי מיוחד שנוכל תמיד להתגאות בה ושנעים מאוד לחיות בתוכה.