מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד  על ידי תלמידים בבית ספר "גאולים" במסגרת לימודי מולדת בנושא "עירי אשדוד" ביוזמת מנהלת בית ספר דאז, הגב' פנינה בן זקן והמורה מיה צאצשווילי.

אשדוד בראשיתה הייתה יפה בעיניי. יופי פראי ונוף בראשיתי. לעולם לא אשכח את פגישתנו הראשונה, וכך היה: כחיילת צעירה יצאתי מהמחנה בהסעת החיילים (כפי שהיה נהוג אז) שכיוונה אשקלון. בצומת בני דרום ירדתי מהמשאית והחילותי ללכת בכביש צר; עד ניר גלים לא ראיתי נפש חיה. בכניסה למושב עמד צעיר וניסה לתקן את טרקטורו, מפיו שמעתי על מקומה של אשדוד. המשכתי לצעוד עד לשלט שעליו נכתב בכתב יד מרושל "אשדוד ים". בהוראת החץ עליתי על שביל עפר וצעדתי עד שפת הים- ואשדוד אין!

אל הים נשפך נחל ומעליו גשר ציורי קטן. ובנחל שהיה צלול ובגדותיו צמחייה עשירה, שחו להנאתם אגמיות שחורות בלהקות. ממש מקסים.

בלב כבד וחששות לא מעטים (לבד בין הערביים, בשום המקום, ואחר צעדה של כ-7 ק"מ) חציתי הגשר והנה השביל הוסיף להתפתל ולטפס על גבעה.

בראשה נגלו לעיני דמויות מהלכות עם פנסיי "לוקס" בין הפחונים (צריפים מפח) המפוזרים בים החול האינסופי.

בלא קושי, מצאתי את מבנה מועצת הפועלים שבלט מתוך הפחונים, ובו שיערתי אמצא את בני, שלא היה גבול לתדהמתו לראותי בזמן ובמקום הזה. כמו כן פגשתי במקום את שאול בן שמחון מזכיר מועצת הפועלים ואת שלמה לוי איש הסוכנות.

ככול שנקפו הימים הלכה אשדוד וצמחה. נבנו בא הקליפורניות (מעין קרוונים מחוברים זה לזה במבנה ארעי).

לאורך "גרנד בולבר"- השדרה הגדולה של אז, רחוב מרזוק (שנקרא על שם דוקטור מרזוק שהוצא להורג ב"עסק הביש") הלכו ונבנו בתים שקיימים עד עצם היום הזה.

רחוב מרזוק זכה לארח את יום העצמאות הראשון של אשדוד ברב עם, ולמחרת יצאו התושבים לטיול לתל אביב וצפו במצעד צה"ל.

אני חייבת להדגיש שהבתים אז טרם חוברו למים ולחשמל. סחבו מים בדליים והאירו בתים במנורות נפט ובלוקסים.

כמו כן תחבורה ציבורית לא הייתה מלבד טרמפים במשאיות שהובילו חומרי בניין. בכל זאת הייתה מכונית אחת ונהג אחד ובה הובילו מצרכים חיוניים ופינו חולים.

גם תקשורת לא הייתה. אשדוד השתייכה למועצה האזורית חבל יבנה ומשום כך זכתה לשלוחת טלפון אחת מהמרכזייה שלה.

אך למרות הכול, בגלל ההרכב ההומוגני של תושביה הראשונים-עולים ממרוקו, מצריים, פולין ומעט וותיקים, האווירה הייתה תרבותית והחיים נעימים. נקשרו קשרים והיו הישגים בכל התחומים.

 באשדוד נולדו גם ארבעת ילדינו.

הבכור, עמוס ז"ל, נולד ב-20 בספטמבר 1958 בבית החולים קפלן. הוא צמח להיות ילד חסון ויפה תואר. היה תלמיד ביה"ס גאולים עד כיתה ג', חברותי ואוהב חיות.

ב-6 באפריל 1967 טיפס עם ידידתו הגר על עץ האשל בגינת ביתנו. הענף נשבר ועמוס נפל וראשו נחבט בחוזקה במדרכה. עמוס הובל לבית החולים ונותח, אולם המאמצים להצילו עלו בתוהו. הגן ליד ביה"ס נקרא על שמו.

שלושת ילדינו הנוספים, יבל"א, הם:

טללית, נולדה בפברואר 1963 – כיום מורה לאנגלית במקיף ג'.

עומר- נולד ב- 1968 – כיום מהנדס בחברת החשמל.

הילית- נולדה ב- 1972 – כיום עוסקת בדואר המרכזי.

אני הגעתי לאשדוד מרמת השרון ובעלי מכפר סבא, ואנחנו פשוט לא מסוגלים לחיות במקום אחר. אנחנו אוהבים את העיר למרות ששנתה את פניה והרכב תושביה. בעינינו כמו יין טוב היא משתבחת מיום ליום.