מאגר סיפורי מורשת

הוריי עלו לארץ בנעוריהם בשנת 1937, לפני מלחמת העולם השנייה (לפני השואה) מאוסטריה וגרמניה. אמי רות שעלתה מוינה בירת אוסטריה, הייתה נצר לשתי משפחות ידועות.  אימה – לובה סבתי היתה בת למשפחת בוזין. בוזין היתה בירת הכוזרים וגם שם משפחת המלוכה שהתגיירו לפני כאלף שנים. אביה – אברהם סבי היה בן למשפחת רוטנברג. שושלת שהתחילה לפני כ- 800 שנה במהר"ם מרוטנבורג. עלה לארץ בשנת 1929 עבד בהקמת נמל תל אביב. הוביל זיפזיף על גמל. חלה במלריה וחזר בשנת 1931 למשפחתו בוינה.

אבי שלמה עלה מדרמשטדט, גרמניה. נצר למשפחת שץ. מקור השם הוא "חזן" בעברית. בגרמניה הכריחו את היהודים לשנות את שמם לשם גרמני, לכן שונה השם לשץ שבעברית הוא שליח ציבור ובגרמנית משמעו אוצר.

אבי ואמי עלו לארץ ב-1937 במסגרת עלית הנוער. אמי למדה במחזור א' בכפר הנוער הדתי כפר חסידים. אבי הגיע אף הוא לכפר הנוער שם הכיר את אמי. משם עבר ללמוד במחזור א' בישיבה התיכונית כפר הרוא"ה. בשנת 1940 הצטרפו שניהם לקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן. הקיבוץ הוקם בשיטת "חומה ומגדל" ב-7 במאי 1939 על ידי עולים מגרמניה, ונקרא על שמו של הרב אליהו גוטמכר שהיה מראשוני הציונות הדתית. בשנת 1944 נישאו הוריי בקיבוץ. מכיוון שאבי היה גפיר, עורך החופה היה רב צבאי מהצבא הבריטי.

נולדתי בתאריך ח’ אדר א’ תש"ח, שלושה חודשים לפני הכרזת המדינה, הלידה היתה שלושה ימים אחרי התקפת קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה" העירקי, את קיבוץ טירת צבי.

לפני פרוץ הקרב נשלחה אמי שהייתה בסוף הריונה לבית חולים העמק בעפולה. שם הסתובבה משועממת. באותם ימים כמעט ולא היו אמצעי תקשורת. לא הייתה טלוויזיה וכמעט שלא רדיו. הידיעות על הנעשה בארץ הגיעו רק אחרי כמה ימים.

יום אחד, אמי שמה לב שמפנים חולים קלים, נשים שילדו ומכינים הרבה מיטות בחדרים ובמסדרונות. אמי שאלה את אחת העובדות מה קרה. וזו, שלא ידעה מהיכן אמי, אמרה שקאוקג’י תקף ויש המון הרוגים ופצועים בקיבוצי עמק בית שאן. מיד היה צריך לקחת את אמי לחדר הלידה. כידוע, ניגף קאוקג’י בשערי טירת צבי. יומיים אחרי לידתי שלחה אמי פתק לאבי: “אם לא איכפת לך, נולד לך בן".  ארגנו משוריין סנדוויץ' שיסיע את האם, הרך הנולד והמוהל חזרה לקיבוץ. אמי סיפרה שכמעט כל הדרך זרקו אבנים וירו הערבים על המשוריין ומתוך המשוריין ירו בחזרה. ואני, נשארתי רגוע, כל מה שרציתי היה לינוק. בגיל 7 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לפרדס חנה.

בגיל 18 התגייסת לחיל המודיעין.  במלחמת ששת הימים הייתי חלק מרגע היסטורי משום שסופחתי לחטיבת הצנחנים שכבשה את ירושלים. בשנת 1969 התחתנתי עם סבתך מירה.

מירה למדה באוניברסיטה ואני ירדתי לסיני ולתעלת סואץ לעבוד על כלי צמ"ה כבדים. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וכמו כולם, גויסתי מבית הכנסת למילואים.

הפעם, לחמתי בסיני וב"אפריקה". באחד הימים כשעברנו ליד גדוד טנקים, קפץ מאחד הטנקים חייל מאובק ניגש אלי ואמר בהברה יידישיסטית "מזל טוב רב חנן". מסתבר שהאיש ההוא היה חבר ילדות  שלמד בישיבה, וכמוני גויס למלחמה, לא היכרתיו כי גילח את זקנו בגלל החשש מאב"כ. האיש סיפר לי כי שמע ברדיו שנולדה לי בת. מיד ביקשתי וקיבלתי 24 שעות חופש. אז פגשתי בפעם הראשונה את אימך, הדס.

לאחר שרות מילואים שנמשך כמעט שנה חתמתי קבע. עברנו לגור באופירה עיר ישראלית לשעבר בדרום חצי האי סיני, שם נולד בני אלירם. הילדים גדלו כילדי טבע במדבר ובים.

בשנת 1982 בעקבות חוזה השלום עם מצרים עזבנו את אופירה ועברנו לגור ביבנה שם נולד בני השלישי נדב.

השיר שכתבה נעמי שמר "על כל אלה" ליווה את מפוני אופירה ומרגש אותנו עד היום.

בשנת 1993 לאחר שחרורי משרות הקבע בצה"ל, עבדתי כאיש מחשבים והקמתי מערכות מחשוב.

עם השנים גדלה המשפחה, הדס ואלירם התחתנו והנכדים נולדו. עכשיו, התפקיד שלי הוא ללמד ולהכין אותם לבר המצווה.

הזוית האישית

הנכד מתן – המפגשים בפרויקט הקנו לי הכרה יותר רחבה ועמוקה של משפחתי ועברי וכמו כן חיזקו את הקשר שלי עם סבי. סבא חנן – מאד נהניתי מהמפגש האישי עם מתן ומכך שהיה קשוב להיסטוריה המשפחתית. שנינו חיכינו ליום שלישי בבוקר בכיליון עיניים.