מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו, עיר השוכנת לחופו של האוקיינוס האטלנטי  – ים כחול מרהיב וסלעים לאורך החוף…. אבא שלי אהב לדוג ומדי שבוע נסענו כשעה מאזור בו גרנו אל הים. היהודים במרוקו נשארו נאמנים למסורת היהודית. בשבתות וחגים נהגו הגברים ללבוש מעין גלימה לבנה ורחבה, בצידי הגלימה היו פתחים ושרוולים רחבים למדי, עם עיטורי זהב לאורך התפרים (גלביה) וכך נהגו ללכת לבתי הכנסת בשבת.

בילדותי עם אבי

אחי סמי ואבי ברחובות קזבלנקה

מבתי הכנסת נשמעו התפילות והפיוטים. לאחר התפילה כל בני המשפחה נפגשים בביתם, הנשים קיבלו את הבאים בלבוש מסורתי (בשמלת קטיפה צבעונית ובעיטור ראש ששיווה לה צביון מיוחד). בשולחן ערוך בכל טוב וכמובן האוכל המסורתי (סחינה – חמין) שהתבשלו כל הלילה במאפיה שפעלה במשך השבוע לאפות לחם ופיתות לתושבים בשכונה, ערבים ויהודים, ובשבת יכלו היהודים להשתמש במאפיה לבישול החמין ולשאר מאכלים לשבת .בנוסף לכך ישבו ביחד והמשיכו את השירה והפיוטים גם בבית (עונג שבת כהלכתו).

כשנולדתי שמי היה מרי ובמרוקו נהוג בדרך כלל לקרוא תמיד על שמות בני משפחה שנפטרו אני נולדתי ב- 1947. בעיר קזבלנקה שבמרוקו שמות הורי רינה ואליהו. אבי עבד כמכונאי ואמי עבדה כתופרת. גרנו בבית גדול עם סבתא רבה סוליקה לבית ויצמן, גרנו בבית עם פאטיו, חצר גדולה שמסביבה גרו שתי משפחות יהודים ומעלינו גרו ערבים שלצערי, לא היו נחמדים. ומתוך הבית יכולנו לראות את השמיים. היינו שישה אחים, אני נולדתי שנייה, זוכרת את עצמי, עוזרת  לאמא בגיל צעיר מאוד. למדתי בבית ספר במרוקו מגיל ארבע עד גיל שבע, יום הלימודים היה ארוך, למדנו מהבוקר עד ארבע אחר הצהריים, בבית דיברנו ערבית ומרוקאית ובבית הספר למדנו את השפה הצרפתית.

הייתה לי ילדות נפלאה, בדרך לבית הספר אני זוכרת שהיינו עוברים ברחובות צרים שבהם חנויות קטנות של בעלי המקצועות, לאורך הרחובות היו רקעי הנחושת, החייטים האורגים ובורסקאים. זכור לי בעיקר ריח התבלינים הצבעוניים…. גרנו בשכונות מעורבות (ערביים ויהודיים) בחלק גדול בחיי היום יום היינו נאלצים להישאר בבתים כי הערבים במרוקו התנכלו לנו.

אמא רינה סיפרה לנו, שבשנת 1942 בהיותה נערה בת 17 יחד עם אחיה הקטנים היינו עדים לפלישת צבאות גרמניה למרוקו. היהודים נקראו  להישאר בבתיהם, ובאחד הימים הם הובאו בפני אנשי הגסטפו, חיילים גרמניים, כדי שירשמו אותם, אך למזלם צבאות בעלות הברית פלשו למרוקו וכך ניצלו הוריי מהשמדת הנאצים את היהודים. בתקופה זו, המצב בבית היה קשה, לאמי היו חמישה אחים ובשל המצב הקשה אח של אמא שלי, מאיר עזב את מרוקו ונסע לארץ ישראל. לאחר שנה עזבו בעקבותיו יתר האחים, הקטן מבניהם עלה בהיותו בגיל 12 במסגרת עליית הנוער. לנו נודע שכל האחים שוכנים בקיבוץ גינוסר ובעין גב. כולם התנדבו לצבא הגנה לישראל. אח של אמי מאיר עסק באותם ימים כשליח עלייה מטעם הסוכנות היהודית, הוא הגיע למרוקו במטרה לשכנע נערים לעלות ארץ ישראל ואכן, הוא הצליח לשכנע את אמי, אבי וסבתי לעלות לארץ .

עזבנו את מרוקו ב- 1955. הוריי סבתי ואחי ואחיותיי עזבנו יחדיו. התרגשנו, חששנו מהלא נודע גם כשסופר שארץ הינה: "ארץ זבת חלב ודבש". עלינו לאוניה צפופה מלאה באנשים, ילדים גברים נשים, כולם נאלצו לעזוב את ארץ מולדתם. באותה תקופה הורי מכרו דברי ערך: בעיקר זהב כדי שיהיה להם כסף. הבאנו מעט מתכולת הבית ובעיקר אבא הביא בתוך ארגזים את ציוד המוסך שבו עבד במרוקו. באנייה לא הרגשנו בטוב. הגענו לגבול ספרד – צרפת ושם הורידו חלק גדול מהאנשים שחלו במחלות כמו: אדמת, אבעבועות רוח ושחפת. אחותי הקטנה ואחי הקטן נדבקו במחלה בשל זאת, נאלצנו להישאר במחנה המעבר כשבעה חודשים וכשהבריאו עשינו את דרכנו באוניה לנמל בחיפה. הורדנו בלילה בחשכה למשאיות ועשינו את דרכנו לכיוון הישוב פורייה בסמוך לעיר טבריה. תקופה שנכרתה בזיכרון שלי, גרנו בישוב פורייה שבגליל באחת מחופשות הקיץ יצאנו לקייטנה בקיבוץ גינוסר נשארנו ללון בקיבוץ לתקופה של חודש. בקיבוץ גינוסר גר אחד מאנשי הפלמ"ח שמו יגאל אלון, זוכרת שכל הילדים שחקו, אך אני הסתתרתי מאחורי השיחים וצפיתי בסקרנות על ביתו של איש הפלמ"ח ושם ראיתי את צמרת הצבא נכנסים ובאים לביתו, ורק אז לימים, הבנתי שאותם אנשים היו אנשי צבא שבבסיס מטרתם  בין היתר, לתת פתרונות מדיניים ובביטחוניים למדינת ישראל טרם מלחמת סיני.

בארץ הייתה תקופת הצנע, המצב בארץ היה קשה. קבלנו תלושים כדי לקנות מצרכים ליום יום. נשארנו שם כשנתיים ולאחר מכן עברנו לגור מחנה ישראל, מחנה שהבריטים שהו בו טרם קום המדינה, בסמוך ליישוב פתח תקווה. קיבלנו את הציוד שלנו ממרוקו שבו היה חלק מהתכולה. אך הכלי העבודה שהיו לאבי אבדו, בעקבות זאת אבי נכנס לדיכאון כי ידע שיהיה מחוסר עבודה. ואכן, אבי היה מחוסר עבודה ולא הייתה פרנסה סיטואציה שהקשתה בפרנסת בני הבית. בשל זאת, נאלצנו אני ואחי הגדול לעזור בפרנסת הבית מתוך אחריות. זוכרת עצמי, ילדה בת תשע עוזרת לאחי הקטנים, הלכתי לעבוד בשדה שגידלו בו בוטנים ובשדה כותנה בשטחים מוקמת היום התעשייה האווירית שדה התעופה. מחנה ישראל היה בצידו השני של הכביש לאורך כל הכביש היו עצי איקליפטוס גדולים הקיימים גם כיום אשר מעלים בי זיכרונות ילדות. בשנה שגרנו במחנה ישראל, זו הפעם הראשונה שהמשפחתי חוותה מלחמה, את מלחמת סיני-מבצע קדש שהתרחשה בשנת 1956, פחדנו מאד משום שימים רבים היה הישוב שרוי באפלה מוחלטת, אך חשנו ביטחון, ידענו שיש צבא שנלחם ומגן עלינו. לאחר המלחמה עברנו לגור בעיר לוד, אמי גרה באותו בית עד היום. בבית גרנו הורי ושישה אחים בשני חדרים קטנים והיינו מאושרים מאוד.

בית ספר יסודי בלוד …

למדתי בבית הספר "הרצליה" שבלוד. באותה תקופה בשנות השישים למדנו בבית ספר מעורב יהודים ערבים בשכונת הרכבת בלוד כך קראו לאזור שבו גרנו. לא הרגשנו עוינות מצד האוכלוסייה הערבית. כמי שנולדה בארץ  (מרוקו) שהרוב בה ערביים מוסלמים, בארץ לעומת זאת הרגשנו ביטחון כי היינו הרוב. הייתה שכנות טובה עם הערבים ביקרנו בביתם והם ביקרו בבתינו. סיימתי את לימודי היסודי ב – 1963. למדתי בתיכון ערב משום שבבוקר נאלצתי לעזור בבית לאחי הקטנים. עד ליום שבו פרצה מלחמת ששת הימים, ב- 1967 מלחמה של ניצחון על ארצות ערב. הייתי נערה בת 17, פחד גדול הינו צריכים לעזור להורים בבית ובאותם ימים נאלצנו להדביק ניילונים ודבק לחלונות על מנת לשמור שלא נפגע מהפצצות. בזמן המלחמה ישנו בתוך מקלטים ציבוריים לא היה  נעים לאחר כ-6 ימים הייתה אווירה של שמחה וניצחון. היו אבדות של חיילים שנפלו בקרב ביניהם  גם חיילים שלמדו איתי בבית הספר היסודי.

נישואים

הכרתי את סבא רחמים ב- 1968 לאחר שהשתתף במלחמת ששת הימים. סבא רמי עלה מתימן ב – 1948 בהיותו בן שנתיים לאחר מלחמת השחרור, הוא עלה לישוב רמלה שנכבש לאחר המלחמה וחלק גדול מתושביו הערבים עזבו את רמלה. ההורים חנה ואברהם וששת אחיו (סבים רבא של נכדתי עמית), גרו במעברה. את לימודיו היסודיים סיים בבית ספר דתי – מסורתי. הוא גויס לצבא ושירת כשוטר במשטרה הצבאית. הכרנו בשנת 1969 לאחר היכרות של כשנה התחתנו ב- 1970 וכך נולדו ירון (1970), ורדית (1972) וטלי (1974).  סבא עבד בתעשייה האווירית.

ביום החתונה

סבא וסבתא ביום חתונתם

סבא השתתף במלחמת כיפור הוא חזר הביתה לאחר 7 חודשים. איבדנו במלחמה חיילים מכרים רבים ובני משפחה, לאחר מספר שנים ב- 1982 עבדתי בבית החולים אסף הרופא כמטפלת, תקופה זו זכורה לי, כתקופה יפה של נתינה ועזרה לזולת, אנחנו משפחה שאוהבת לטייל "חורשים" את הארץ לאורכה ולרוחבה. חינכנו את ילדנו לאהבת הארץ כי אין לנו ארץ אחרת וטובה ממנה. גם כיום כשאנחנו בפנסיה ממשיכים לטייל בארץ ובעולם וכמובן לא שוכחים מאין הגענו ותמיד אנו מקפידים לספר לדורות הבאים את אשר עשינו ומאין הגענו.

כיום אנחנו סבים לשישה נכדים נפלאים, שנותנים לנו את שמחת החיים ובשבילם אנו שמחים לקום בבוקר ולהתפלל ליום חדש שיבוא שלום על העולם ולדורותיו אחרינו.

סבא רמי במלחמת ששת הימים ליד תעלת סואץ, על גבול מצריים

יש בביתי כיום פמוטים מוזהבים מיום חתונתם של הורי במרוקו והם מסמלים עבורי את קדושת השבת שבו דלקו נרות על השולחן …. כיום אנו מניחים את הפמוטים ביום שישי במרכז השולחן ומדליקים את נרות השבת עליהם.

הפמוטים מבית הורי

הזוית האישית

סבתא מרים: התכנית גורמת לאנשים לספר דברים ששמרו במשך שנים ולא חשבו שסיפורם יהיה מעניין.

עמית: התכנית קירבה ביני לבין סבתא ולמדתי הרבה דברים שלא ידעתי. נדהמתי לשמוע שסבתא עבדה כילדה על מנת לעזור להוריה.