מאגר סיפורי מורשת

הקליטה בארץ

ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה

"מרבד הקסמים" – "מבצע על כנפי נשרים"

זוהי עליית יהודי תימן בשנים 1949-1950 הנקראת גם "מבצע על כנפי נשרים". יהודי תימן התכנסו במחנה "חאשד" ולאחר מכן החלו הטיסות ארצה כ-56 טיסות אשר בכל טיסה הצטופפו כ-150 עולים שחיכו בנחת לעלייתם ארצה. הטיסה נערכה כ-8 שעות מכיוון שניסו שלא לעבור מעל מדינות ערב (מדינות האויב) אלא רק מעל הים.

סבתי ומשפחתה נקלטו במחנה "עין שמר": מחנה "עין שמר" הוקם בשנת 1949 לאחר הסבתו מבסיס חיל האוויר הבריטי למחנה עולים אשר שימש לאחד מארבעת מרכזי הקליטה לעולי תימן, שעלו לארץ ב"מרבד הקסמים". המחנה קלט כ-10,000 עולי תימן, רבנים ונכבדים. המחנה חולק לשלוש מחנות- מחנה א', מחנה ב' ומחנה ג'. היה גם בית דין פנימי של העדה. לאחר שיושבי המחנה עברו למגורי קבע קלט גם עולים מרומניה ולאחר מכן כביית מלאכה לייצור בדונים וצריפונים עבור מעברות אשר הוקמו בישראל.

ולאחר מכן הועברו לגבעת עדה: גבעת עדה נוסדה בשנת 1903 על שם אשתו של רוטשילד אדלאיד (עדה) בעזרתו של הברון רוטשילד על-ידי משפחות מזיכרון יעקב, בהתחלה היו שמונה משפחות שחיו בתוך חומה הנקראת חאן באזור קטן מתגוננים מפני הערבים בכפרים מסביב. גבעת הוכרזה כמועצה מקומית מאז 1949 והתאחדה עם בנימינה בשנת 2003. כיום גבעת חוגגת 110 שנה להיווסדה.

תיאור המסע

הסיבה המרכזית לעליה ארצה הייתה החלום שלהם היה לעלות ארצה.

סבתי ומשפחתה הגיעו ארצה חצי דרך ברגל לאחר מכן במשאיות עד שהגיעו למחנה ענק ששמו "חאשד" בו התכוננו לעלות לארץ ולאחר שבועיים החלו לרשום את האנשים ולהעבירם לשדה התעופה על מנת למלא את המטוסים. הטיסה הייתה ארוכה כשמונה שעות עד לשדה התעופה בן גוריון, משדה התעופה לקחו את העולים וחילקו אותם בין המחנות למחנה "עין שמר" ששם היו 3 מחנות- מחנה א', מחנה ב' ומחנה ג'. את התינוקות שמו במבנה הנקרא "בית תינוקות" ואת השאר באוהלים. את האוכל היו לוקחים שלוש פעמים ביום מחדר האוכל (היה קשה להתרגל לאוכל של המחנה). לאחר 10 חודשים העבירו אותם לגבעת עדה למחנה עלייה זמני שבו היו אוהלים, בניינים למשפחות עם תינוקות (כל משפחה חדר), מבנים למקלחות ושירותים ובחוץ ברזים, עד שבנו להם בתי עמידר (מטבח, מקלחת והשירותים בחוץ).

הזיכרונות מהמסע הם לא זיכרונות נעימים והיו גם זיכרונות קשים.

סבתי ומשפחתה עלו ארצה במרבד הקסמים בשנת 1950. מאורע מיוחד הוא שבלילה באמצע המדבר כשהיו על המשאית היה פנצ'ר ונפלו לאבא של סבתי כמה מחפציו וביניהם הספר בו רשומים תאריכי הלידה של בני משפחתו. לא זכורות לסבתי מחשבות רבות מהמסע חוץ מכמה הם רצו להגיע ארצה ופחדו שזה לא יקרה, חששו שלא יגיעו לארץ המובטחת.

הקליטה בארץ

שנת העלייה לארץ היא שנת 1950. לא ידוע לסבתי על קיומם של ארגונים ציונים חשאיים או על שליחים מארץ-ישראל בארץ המוצא. רישום של העולים התבצע לפני העלייה למטוס, כאשר עברו בין העולים ורשמו את שמותיהם וגם לאחר הטיסה כאשר רשמו את- המשפחה, כמה ילדים, שמות, גילאים. העלייה הייתה לגאלית (חוקית). לא היו קשיים לפני העלייה אך הקשיים שהתעוררו במהלכה היו- לא התרגלו לאוכל ולבגדים ולקחו להם את חפציהם- כסף, תכשיטים ובגדים. לא היו מבני משפחתי מי שנמנע ממנו לעלות לארץ, אבל כל הכפר עלה.

המקום הראשון בארץ, שאליו הגיעה המשפחה עם עלייתה היה מחנה "עין שמר" שמאופיין כמחנה עלייה ושהו בו כ-10 חודשים, הם עזבו את המחנה מכיוון שבאו מגבעת עדה לקחת עולים על מנת לחבר אותם למוביל המים הארצי. העיסוקים העיקריים של בני המשפחה בשנים הראשונות בישראל היו חקלאות.

חטיפת הילדים

אחד המקרים הקשים אותם אני זוכרת היה כאשר ניסו לקחת א אחי משה. סיפרו לאימי סיפורים שונים וסיבות שונות והצליחו לקחת אותו ממנה אך היא לא וויתרה רצה אחרי אנשי הרשויות והצליחה להחזיר אותו. כולנו היינו בהלם, מבוהלים ומפחדים אך אמא הבטיחה לכולנו שתשמור עליינו ואף אחד לא יילקח לשום מקום.

טקס החינה המסורתי

בעדה התימנית, מקובל היה לחגוג שבעה ימים את התקופה של לפני החתונה, במעין טקס חינה ארוך ומתמשך אליו הוזמנו חבריהם של החתן והכלה ובני המשפחה הקרובים. התימנים, משקיעים רבות בעיצוב התלבושות השונות אשר למעשה, עוברות בירושה מדור לדור במשך עשרות או מאות שנים. תלבושות חינות תימניות מעוצבות על פי האזור בתימן ממנו הגיעו החוגגים, כאשר לכל אזור יש את התלבושת הייחודית לו.

בעבר, בקרב עדות בני תימן, נהוגים לפני החתונה טקסי חינה מגוונים שמשתנים בהתאם למיקום הגיאוגרפי. לכל עיר תלבושת חינה מיוחדת משלה, השוני הוא בצבע, ברקמת הבד ובתכשיטים הנלווים. הורי הכלה משלמים ומארגנים את כל הוצאות טקס החינה שנעשית בהפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. לאחר טקס החינה יש 7 ימי משתה במהלכם שוחטים כבש, שותים ושמחים ומשמחים את הכלה, במשך כל ימי המשתה  הכלה אינה רואה את החתן. החופה והקידושין אינם נערכים תחת כיפת השמים, אלא תחת טלית. נהוג ללבוש בגד לבן היות שהחתונה הוא יום מחילת עוונות בדומה ליום כיפור.

כיום, לא כל הזוגות מחליטים לערוך את טקס החינה, ושבעת ימי המשתה כבר לא נהוגים היום אלא רק לאחר החתונה וביחד עם החתן ועם המשפחה והחברים, ימים אלו נקראים "ימי שבע הברכות". כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי.

בתימן היה נהוג לערוך את טקס החינה לחתן בלילה שלפני החתונה הנקרא "ליל החינא". על שם המנהג למרוח את ידי החתן בעיסה אדומה המופקת מצמח החינה (צמח הכופר). באותו הערב, או בערב הקודם ערכו הנשים לכלה בנפרד את טקס החינה בבית הוריה. זהו טקס ססגוני בו צבעו את ידי הכלה וקישטו אותה בקישוטי חינה. המנהג היה שאף גבר ,גם לא בני משפחתה של הכלה ואפילו לא אביה, ובייחוד החתן, לא ימצא בבית בעת עריכת טקס החינה ויראה את הכלה. ההשתתפות הייתה לנשים בלבד.

טקס החינה לחתן מתחיל בסעודה. לפני ברכת המזון, רב הקהילה דורש בדברי תורה. לאחר מכן, מברכים את ברכת המזון, ובתום הסעודה אומרים המוזמנים דברי הלל ותשבחות, וכן שרים ורוקדים לפני החתן. לקראת חצות הלילה מביא אבי החתן גיגית עץ הנקראת "עריבה" ובה אבקת החינה. את האבקה מערבבים במים ולשים עד לקבלת עיסה בצקית. הרב ניגש לחתן ויושב לפניו.

החתן מרים את שרוול יד ימין והרב מורח חצי מעיסת החינה על היד וכורך סביבה בד, וחוזר למקומו. אחריו קם רב אחר ומורח את המחצית השנייה של עיסת החינה על כף ידו השמאלית של החתן. תוך כדי מריחת החינה על ידי החתן מסלסל הרב בניגון מיוחד, ולעיתים מתחיל בשירה כבר בעת לישת עיסת החינה.

בטקס חינה תימנית עוטפת השמשית את ראש הכלה בחיתול, המסמל ברכה לפוריות, וברכה לבן זכר. לאחר מכן, היא עונדת על הכלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול הנישואין, אך יופי התכשיטים מסמל את היופי של דרך משותפת לבעל ואשה. צמח "שדאב" נתלה על צווארה יחד עם שיני שום כסגולה נגד עין הרע.

בעבר נהגו לאפר את ידיה, רגליה, פניה וצווארה של הכלה בסמלי פוריות: משולש, שיבולת ושלוש נקודות בצבעים שונים. כיום, הכלה מאופרת כמו כלה רגילה. במהלך הערב מחליפה הכלה לתלבושת שנייה, וחובשת כובע "קרקוש" עדין מעוטר ברקמה וצמוד לראש. גם התכשיטים סיימו את תפקידם לערב החינה. לאחר הריקודים הכלה מחליפה לתלבושת שלישית. גם החתן בחינה תימנית לובש תלבושת מסורתית: שמלה, כובע תליון וכמובן עלי צמח ה"שדאב". לאחר הריקודים מחליף החתן את בגדיו לתלבושת שנייה.

האוכל המוגש לאורחים במטבח התימני עשיר במאכלים מבוססי בצק מטוגן ועוגות מתוקות, וההקפדה על הגשה של מאכלים תימניים מסורתיים במהלך חינה תימנית היא הכרח. משפחות החתן והכלה עמלות שבועות ארוכים קודם לאירוע בכדי להכין את המאכלים המזוהים עם העדה לקראת האירוע אלו יוגשו לקהל האורחים כשהם מעוצבים ומעוטרים בהתאמה לעיצוב האירוע כולו.

עם כל זאת, טקס החינה, משמעותו ופעולת הצביעה של כך היד עצמה זהה כמעט לחלוטין בין העדות, בין אם מדובר בטקס חינה תימנית, מרוקאית, טריפוליטאית או אלג'ירית, מטירת הטקס היא להעניק לזוג סגולות של פרנסה טובה, פריון ואריכות ימים – לקראת כניסתם אל חיי הזוגיות והנישואין.

כיום, כמעט ולא מקיימים את טקס החינה התימני המסורתי לחתן, ובקרב בני העדה התימנית נהוג לחגוג את טקס ה-חינה של הכלה בהשתתפות כל בני המשפחה, האורחים אשר הוזמנו לטקס החינה כוללים את חבריהם הקרובים של החתן והכלה, כאשר המאפיינים של טקס חינה תימנית מזכירים את טקסי החינה המוכרים לנו מטקס החינה של יהדות מרוקו. הכלה והחתן נכנסים מלווים בשירה תימנית וריקודים. השמשית מורחת על ידיהם את עיסת החינה ומברכת אותם. בעבר, בתימן, היה נהוג לעטר את ידי החתן והכלה, אך כיום עיסת החינה, נמרחת בדומה לעדות אחרות, על כפות ידי הזוג וידי האורחים באופן סמלי. לאחר טקס החינה ממשיכים האורחים לרקוד ולשמוח עם בני הזוג . טקס חינה תימני הוא ייחודי ומלווה בדרך כלל בשירת זמרת תימניה אותנטית.

סבתי מספרת כי מנהג קיום החינה זכור לה עוד מתימן. את התלבושות הביאה עמה בתיקים עמה לארץ בצירוף תכשיטים שאספה במהלך השנים. במהלך המסע לארץ חלק מן הדברים נילקחו ממנה. כשהגיעו לארץ השתמשו בציוד שהביאה היא, משפחתה וחברותיה לקיום טקסי החינה של בני העדה. הם הקפידו מאוד לקיים את הטקס כהלכתו כחלק מהרצון לשמור על הזהות והשייכות לעדה התימנית.

העשרה

"מרבד הקסמים" – "מבצע על כנפי נשרים"

"מבצע על כנפי נשרים הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים וכן מבצע ביאת המשיח".

חינה: "חִינָה (או חֶנָה) היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקרן אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי צמח החינה (Lawsonia inermis) ‏‏בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע, וכסימן למזל טוב". ויקיפדיה

שם המורה: משומר מיטל

תשע"ו