מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בינואר 1932 בפולין בעיר לודג'. הורי שרה ודוד. אמי שרה, הייתה יתומה מאב כמעט מלידתה וגדלה אצל דודתה. אבי היה הילד השלישי במשפחה בת שבעה ילדים שכולם התייתמו כאשר אבי היה בן 11 והאח הבכור בן 15. שלושת הילדים הגדולים עבדו ופרנסו את המשפחה.

הורי היו חברים בתנועה הציונית וחברו להכשרה שתכננה לעלות ארצה ולהקים ישוב חדש. אולם בשל הקשיים הם עלו בסופו של דבר כבודדים והתיישבו במקומות שונים בארץ. הורי שכרו בתל אביב יחד עם משפחה נוספת, דירה בת 2 חדרים והתחלקו במטבח ובשירותים. כך חיינו עד שהתחלתי ללמוד בבית ספר יסודי "הכרמל" ואז שכרו דירה קטנה אחרת רק לנו.

אמי למדה מדודתה לתפור הלבשה תחתונה לנשים. שמה הלך לפניה והגיע גם לנשות החברה הגבוהה הערבית שהגיעו אליה למרות החרם הערבי. ביניהן המלכה האם של פארוק מלך מצרים. אבי היה בין בוני נמל תל אביב. במקצוע היה סורג מומחה במכונות תפירה ושנים רבות עבד במפעל סריגה יוקרתי.

מאחר ושני הורי עבדו כל היום נשארנו הילדים לבד ולמדנו מגיל צעיר לארגן לעצמנו את סדר היום. בחופשים נשלחתי לקרובי משפחה במושב או בראשון לציון שהייתה אז מושבה חקלאית. התאהבתי בחקלאות ובסיום בית הספר היסודי לא עזר לאף אחד הלכתי ללמוד במקווה ישראל.

הגעתי למקווה ישראל בשנת 1946. סדר היום שלנו היה, קימה בשעה 06:00, לימודים עד 12:30, עבודה במשק בין השעות: 13:00 – 18:00. בשנה הראשונה כל חודש החלפנו ענף חקלאי ולקראת סוף השנה היינו צריכים לבחור ענפים בהם נתמחה. אני בחרתי ברפת ובירקות.

זמן קצר לאחר שהתחלנו ללמוד גויסנו לגדנ"ע. מכיוון שהיינו יישוב בודד בין שני כפרים ערביים. מיד עם גיוסנו התחלנו באימונים שנועדו להכשיר אותנו לשמור על המקום. והוטלו עלינו תפקידים שונים. עלי הוטלה מידי פעם משימה להעביר חומרים וציוד של ההגנה למחנה אימונים שהיה להגנה בבן שמן ובדרך היו שלושה מחסומי בדיקה של המשטרה והצבא הבריטי. היו שמים במזוודה את מה שדרוש ולמעלה מעט בגדים שלי לכיסוי וכך הייתי עובר את המחסומים.

בחופשת הקיץ נתבקשתי ללכת לקורס מפקדי כיתות שנבנה במיוחד לצרכים של יישוב בודד. בקורס עסקנו הרבה במקצועות השדה, בהגנה עצמית בעיקר קפ"פ (קרב פנים אל פנים) וג'ודו ולמדנו כמעט את כל כלי הנשק שהיו אז ברשות ההגנה . אקדח, רובה, תת מקלע ומקלע. הורי כמובן לא ידעו דבר על פעילותי זאת ולגביהם נשארתי במקווה ישראל כדי לעבוד במשק.

את האימונים בנשק ערכנו בדיונות החול באזור שבין חולון קיבוץ פלמחים וראשון לציון שלא היה מיושב באותו זמן וכמה שיותר רחוק ממקום יישוב. היינו מעמידים תצפית כי לאנגלים היה מסלול גישה באמצע הדיונות שבו הם היו מסיירים במשוריין מצויד במקלע.

באחד המקרים כנראה שהדי היריות נשמעו בחולון שהייתה אז עיירה קטנה ובה תחנת משטרה בריטית. יצא המשוריין אל הדיונות. התצפית הרגישה בו די מאוחר ובקושי הצלחנו לקבור את כלי הנשק בסליק שהכנו מראש ולזוז מהמקום שבו ירינו. תוך כדי הליכה התברר שנשארו לנו כמה כדורי רובה. הכנסתי את הכדורים לכיס קטן במכנסיים וכיסיתי על הכיס בחגורה הצבאית שהייתה עבה וקשיחה למדי וכך נעצרנו על ידי השוטרים. המשוריין כיוון אלינו את המקלע ושני שוטרים ירדו אלינו והתחילו לתחקר אותנו. אמרנו להם שאנחנו תלמידים ממקווה ישראל ועשינו סיור לימודי בשטח וכל הציוד שלנו זה כמה תרמילים וסירי אוכל שהיו אתנו. כמובן שהם לא האמינו לנו ושאלו מאין באו היריות. אנחנו עשינו עצמנו כאילו לא שמענו דבר. לבסוף הם החליטו לעשות עלינו חיפוש והתחילו לבדוק כל אחד מראש ועד כף רגל. כשהגיעו אלי בדקו ולא מצאו כלום אבל אז ראה השוטר שיש לי חור קטן במכנסים, כנראה מרוב כעס שלא נמצא דבר הוא דחף את ידו לתוך החור ורע לי את כל המכנסים. ישבני נותר גלוי לכל.

כיוון שאמרנו להם שאנחנו בדרכנו לראשון לציון, נאלצנו ללכת למושבה, כדי לקחת אוטובוס ולחזור למקווה. אני עם המכנסיים הקרעים אכך אי אפשר לצעוד ברחוב הראשי לקחתי את אחד הסירים ובשתי ידי החזקתי אות על ישבני וכך הלכנו עד לתחנת האוטובוס.

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות והחלו התקפות הערבים על היישוב היהודי ובעיקר על הדרכים. תלמידי השביעית והשמינית גוייסו לצבא והכיתה שלי נשארה הבוגרת במקום (היינו בני 16 עם חלק מהמורים שהיו מבוגרים ולא התגייסו. גוייסנו לשמירה על המקום. נתמניתי לקצין החצר כתפקיד ביום ובלילות יצאנו לשמירה בעמדות. כאשר הדרך לירושלים ולדרום נחסמה, עברה כל התנועה דרך החצר של מקווה ישראל ועלינו הוטל לאבטח אותה ביום ובלילה. בסיום המלחמה קבלתי את אות ההגנה ואות מלחמת העצמאות. יחד עם חבריי לכתה.

עם סיום המלחמה המשכנו בשנת לימודים נוספת וביולי 1949, עם סיום הלימודים היינו ההכשרה היחידה בארץ. הפלמ"ח פורק והנחל עדין לא הוקם, לצבא לא הייתה מסגרת בשבילנו ולכן העלו אותנו לתל גזר שהיה מעין משלט הצופה לעמק איילון ולמשטרת לטרון. משם גם שמרנו על סלילת הכביש העוקף דרך בית שמש לירושלים. לאחר השלמת הכביש הועברנו לקבוצת יזרעאל שהייתה יישוב משלט הצופה לג'נין ולגלבוע.

הזוית האישית

סיפורו של סבא אריה תועד ע"י נכדו נועה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.