מאגר סיפורי מורשת

ארבעה דורות במשפחה

 נולדתי בבית חולים פרוינד בתל אביב להורי לינה ויצחק יקימובסקי.

אבי נולד בסלונים שברוסיה הלבנה. עד שלטון הפולנים היהודים עברו פרעות בתקופות שונות. בשנת 1915 קוזקים רוסים עברו באזור והשמידו שדות, בתים ומפעלים. גם המפעל המשפחתי של אבי, לבירה שהיה מפעל מצליח, חרב. מפחד הקוזקים ברחו בני המשפחה למקום מחבוא בעיר הסמוכה, יחד עם עוד קרובים. העיר נשרפה כולה במשך 10 ימים בין ראש השנה עד יום כיפור. אז הגיעו הגרמנים והתושבים שמחו לקראתם וחשבו שמהם תבוא הישועה, אך גם הגרמנים התעמרו ביהודים, חלקם נשלחו למחנות עבודה. כל הפעילות המסחרית והתעשייתית שותקה בתקופת הגרמנים. 

עם פרוץ המהפכה הרוסית (1917) נכבשה סלונים ע"י הבולשביקים הקומוניסטים שהחזיקו בה מספר חודשים עד לכיבוש הפולני, גם הבולשביקים גזרו גזרות קשות, גזלו ורצחו, במיוחד, את היהודים. בתקופת שלטון הפולנים החיים בסלונים פרחו במסחר בתעשייה, בתרבות ובחיי הקהילה היהודית. משפחת אבי הקימה טחנת קמח, שעבדה על קיטור וכן מנסרת עצים.

אבי למד בגימנסיה "תרבות", בי"ס עברי יהודי, אחד מרשת בתי ספר יהודים ציונים, שהוקמו ברחבי פולין. הם למדו בעברית וכן למדו ספרות עברית ויהדות. אבי דיבר בעברית רהוטה. עם סיום הלימודים הצטרף אבי לצבא הפולני ושם שירת בחיל התותחנים הוא היה תותחן וגם פרש. הוא שירת בצבא שנתיים וחזר הביתה.

בשנת 1933 קיבל את האישורים לעלות ארצה. הוא הפליג ביום שבו עלה היטלר לשלטון, בספינה "מרתה" שבה הצטופפו 3200 איש. בארץ הוא הצטרף לאחיו הגדול, ברוך שהיה כבר בעל משפחה ועסק במסחר בתבואות.  אבי התיישב ברמתיים שם הכיר את אמי  לינה. הם נשאו בשנת 1936.מאוחר יותר הם עברו לגור בפתח תקווה שם נולדה אחותי מירי ואחרי  4 שנים  נולדתי אני. לאבי היה עסק לתבואות בפתח-תקוה י                                                                                    

אמי לינה עלתה בשנת 1932 מהעיר פרנקפורט שבגרמניה ביחד עם הוריה וחלק מאחיה. במשפחה היו שישה ילדים. שני  אחים בוגרים נשארו בגרמניה לשמור על העסק המשפחתי בשנת 1938 נאלצו אחים אלו לברוח מפני אימת הנאצים. הם הצליחו להגיע לארץ. העליה לארץ , הייתה בעקבות אח בכור שהיה ציוני ועלה עם אשתו ובתו לארץ ,התיישב במושבה רמתיים (היום הוד השרון) והיה חקלאי בעל פרדסים. המשפחה התיישבה בכפר הדר (היום הוד השרון), שם המשיכו ההורים לחיות עד יום מותם.  

נולדתי בשנת 1946, שנתיים לפני הקמת המדינה. בתאריך 15/5/48 נולדה המדינה כשאני בת שנתיים. לא זכור לי דבר, מימי ההכרזה, השמחה והמלחמה שבאה אחריה. בן דודי, פנחס, שהיה בן 17 התגייס לפלמ"ח לחטיבת הראל, שנלחמה על שחרור ירושלים ונהרג בקרב בשער הגיא וקבור בבית העלמין בקיבוץ קרית ענבים, בית עלמין שבו קבורים רק אנשי חטיבת הראל. מדי שנה ביום הזיכרון מגיעים אלפי אנשים וילדים ותיירים לכבד את הנופלים.  

פתח – תקוה, באותה תקופה, הייתה מושבה קטנה ונעימה. היו בה עצי תות ,עליהם טפסנו וקטפנו פרי. בסמוך לבית בו גרתי היה בית קפה בו נהגו הבריטים, בתקופת המנדט לשתות. היהודים קראו  להם "הכלניות" בגלל הכומתות האדומות שחבשו. נהגנו לשחק בחצרות, משחקים שהיו מקובלים אז  למשל, מחבואים, קלאס , קפיצה בחבל, "אדוני המלך", ג'ולות ועוד. זו הייתה תקופה שחיו בה בפשטות וצניעות. זכורות לי הכובסות שהיו  מגיעות פעם בשבוע או פעם בחודש  כדי לכבס על גגות הבתים . היו מרתיחים מים בדודים גדולים (עשויים מפח)על פתיליות ולשם היו מכניסים את הכביסה המלוכלכת להרתחה. לא היו מכונות כביסה ולא מייבשי כביסה, את הכביסה היו תולים על חבלים שהיו מותקנים על הגגות. 

גרנו ולמדתי בפתח תקווה עד לשנת 1955. אז עברנו לגור בתל-אביב. תל-אביב הייתה כבר אז "כרך ". היו בה תאטראות, בתי קולנוע רבים, בתי קפה וכמובן חוף ים. תל-אביב  הייתה כבר אז עיר תוססת. המעבר לתל אביב היה קשה לי. למדתי בבית-ספר יסודי על שם אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. הגעתי באמצע שנת הלימודים  לכיתה ד-1.

בתל-אביב בילינו את השבתות והחופשות בים. היינו הולכים ברגל מהבית אל החוף. ברור שבאותה עת רק למשפחות מעטות הייתה מכונית פרטית .החוף המקובל ביותר היה חוף פרישמן. שם שכבנו שעות בשמש היוקדת כדי להשתזף, להוסיף חטא על פשע גם נמרחנו בשמן שיזוף דבר שהחמיר את השיזוף. איש לא ידע ולא שמע עדיין על הסכנה הרבה מהשמש ולא היה עדיין קרם הגנה.

שנה לאחר מכן בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני, לשם הגנה מלאו שקים בחול והניחו אותם ליד הכניסות לבתים. לנו היה מקלט. המלחמה הייתה קצרה ואין לי זיכרונות מיוחדים ממנה. בית ספר תיכון שבו למדתי נקרא עירוני ד' בית ספר עם חינוך נוקשה. באותו מחזור למדו גם  מני פאר, יגאל שילון, דודו טופז.

בתום לימודי התיכון התגייסתי לצה"ל. שרתתי לא רחוק מהבית כפקידה וזה אפשר לי להתחיל בשנה השנייה ללמוד לימודי ערב בשלוחה של אוניברסיטת ירושלים בתל אביב בפקולטה למשפטים. עם תום שרותי הצבאי עברתי ללמוד באוניברסיטה בירושלים. השנה הייתה 1966- 1967. הלימודים בירושלים היו מעניינים והאווירה הייתה מיוחדת. רובה סטודנטים באו ממקומות שונים בארץ וגרו במעונות הסטודנטים או בחדרים שכורים בתוך דירות של משפחות. בתקופה ההיא הדרישות צנועות יותר. גרנו שני סטודנטים בחדר. שכירת דירה שלמה לסטודנטים כשבכל חדר 2 חברים נחשבה למותרות. אני גרתי עם חברה בחדר בתוך דירת משפחה עם ילדים אחר כך עברנו לדירה שכורה  בה גרנו 4 בנות. וגם במעונות  גרתי עם עוד שתי בנות בדירת סטודיו.

זכור לי חורף 1967 בו ירד שלג רב כמו בחורף זה, אך זה נמשך מספר ימים רב והעיר כולה הייתה משותקת לחלוטין וגם ללא חשמל. באותה תקופה לא הייתה עדיין טלוויזיה, מחשבים ובקושי היו  טלפונים בבתים (כדי לקבל טלפון, משפחות המתינו שנים). באותה עת את כל המיידע על הקורה בארץ ובעולם שאבנו משמיעת רדיו וקריאת עיתונים. בזמן ירידת השלג לא הגיעו עיתונים לירושלים וגם חשמל לא היה, למזלנו היה כבר רדיו טרנזיסטור, רדיו שפעל על סוללות וכך יכולנו לשמוע רדיו  גם כשהייתה הפסקת חשמל. 

ירושלים הייתה עיר קטנה שבתוכה עברה חומה שהפרידה בין העיר המערבית הישראלית לבין העיר המזרחית כולל העיר העתיקה שהיו בשלטון ירדן. במאי 1967 החלו רוחות מלחמה להישמע בארץ. נאצר נשיא מצריים איים במלחמה אליו הצטרף חוסיין מלך ירדן. זוהי תקופה שנקראת תקופת ההמתנה, שנמשכה חודש ימים. היה חשש גדול בציבור מתוצאות מלחמה זאת.

בשישה ביוני החלה המלחמה, כוחות מצריים סוריה וירדן החלו להפגיז. הכוחות שלנו התקדמו לעבר מדינות אלה בתוך שישה ימים כבשה מדינת ישראל את חצי האי סיני, הגדה המערבית של הירדן ורמת הגולן. ניצחון זה הרשים את כל העולם  וישראל זכתה לאהדה רבה בעולם ובארץ הייתה תחושה של שיכרון ניצחון. החומה בתוך ירושלים הוסרה וירושלים הפכה לעיר גדולה שבתוכה העיר העתיקה. בחג השבועות בשנת 1967 נפתחה הדרך והותר לתושבים להגיע לכותל המערבי. שיירה של מאות אלפי אנשים צעדה בשמחה ובהתרגשות רבה לעבר הכותל. כאשר נגלה לנו הכותל עליו שמענו סיפורים כה רבים עמדנו מולו פעורי פה ונפעמים.  

בשנה 1969 סיימתי את לימודי המשפטים תוך כדי לימודי עשיתי את ההתמחות בעריכת דין בסוף אותה שנה עברתי את בחינות הלשכה וקיבלתי רישיון לעריכת דין. באותה שנה גם נשאתי לרפי רדין בעלי. נולדו לנו 2 ילדים, רשף אביו של עמית נכדי, ושחר בתנו.  כשרשף היה בן שנתיים נסענו לשנה לארגנטינה  בשליחות כלכלית. שנה זו הייתה מעניינת במיוחד עקב חזרתו של גנרל פירון לשלטון לאחר גלות בספרד. רשף למד בגן יהודי שנקרא "גן ביאליק ".

כשחזרנו לארץ גרנו בתל-אביב שם גם נולדה בתנו שחר. בשנת 1966 כשילדינו עזבו את הבית הגשמנו חלום ישן ועברנו לגור בזיכרון יעקב. שם אנו גרים עד היום ,נהנים מהמושבה היפה והנעימה ומהאווירה  השונה כל-כך מתל-אביב. נכדינו אוהבים לבקרנו שם. כיום יש לנו מילדינו ארבעה נכדים חמודים ומוכשרים (בעיקר עמית), שגורמים לנו להרבה נחת ותעסוקה.  

לסיכום הורי ילידי אירופה ניצלו מן השואה בזכות היותם ציונים ועלייתם לארץ הרבה לפני מלחמת העולם השנייה.  הם וכל משפחתם שניצלה חיו בארץ והקימו משפחות לדורותיהם. אנו זכינו  לגדול במדינת ישראל – מדינתנו. 

מקומו של העם היהודי בישראל. דבר שאנו עדים לו בימים אלו לאור ההתרחשויות בצרפת.