מאגר סיפורי מורשת

 ארבעה דורות במושב ערוגות

מושב ערוגות: עֲרוּגוֹת הוא מושב ליד העיר קריית מלאכי השייך למועצה אזורית באר טוביה. היישוב הוקם באוגוסט 1949 על ידי עולים מרומניה ופולין. בתחילה הוא נקרא קסטינה ב'. החקלאות במושב ערוגות כיום מתבססת בעיקר על ענבים, ופירות נוספים. בשטח המושב אנדרטת הנצחה לחללי ערוגות שנפלו במערכות ישראל. כמו כן מגרשי כדורסל וטניס, בריכת שחיה, צרכניה, בית כנסת, ובית עם. שמו של היישוב הוא מפסוק בספר יחזקאל: "ויהי נשר אחד גדול גדול כנפים ורב נוצה והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו להשקות אותה מערגות מטעה". (ויקיפדיה)

הדור הראשון – שמחה (דוצה) ונחמן קלמן ממייסדי מושב ערוגות.

בתום מלחמת העולם השנייה לאחר שסבלו בשואה, החליטו שמחה ונחמן להתחתן ולעלות לארץ ישראל. בשנת 1947 הם נישאו, והחלו את דרכם לארץ ישראל כאשר עדיין לא הייתה קיימת המדינה. בדרכם עברו בין מדינות שונות באירופה ובהגיעם לאיטליה עלו על אוניית מעפילים, שאמורה הייתה להביאם לארץ ישראל. בהגיעם לנמל יפו-תל אביב, הבריטים ששלטו באותה תקופה בארץ לא נתנו להם להיכנס, ושלחו אותם חזרה לאי קפריסין.

שם שהו במהלך 11 חודשים. במהלך שהותם בקפריסין, הוקמה מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור. הם הצליחו לעלות למדינה בפבואר 1949 והגיעו ליפו- ג'יביליה, שם פגשו את הדודה לאה שאירחה אותם, ודאגה לכל מחסורם.

מדי יום, אבא קלמן הסתובב בנמל כדי לחפש עבודה, פרנסה, אוכל למשפחה. במהלך חיפושיו פגש קבוצת חלוצים מרומניה שהסוכנות היהודית, הציעה להם להקים מושב עובדים באזור קסטינה, ערוגות (מתוך הפסוק "דודי ירד לערוגות הבושם") סבא קלמן שהיה ציוני ברוחו ובנפשו התלהב מהרעיון ללכת וליישב את המדינה.

באוגוסט 1949 יצאה קבוצת חלוצים רומנים וביניהם אבא קלמן, מיפו לעבר קסטינה ב', הם הגיעו לאזור שהיה שומם ורק מספר קטן של מחסנים ומבנים היום במקום. הסוכנות היהודית נתנה להם מלט, לבנים, כלי-עבודה ועוד, ומיד החלו לבנות בתים כדי להביא את המשפחות, ולעבד את השדות. אבא קלמן החל בעבודה ושכח לחזור ליפו, לאמא. אמא החליטה לצאת ולחפש את אבא. היא עלתה על אוטובוס וביקשה מהנהג להורידה בקסטינה ב'. היא הגיעה למקום, ועיניה חשכו. שממה, אין כבישים, אין חשמל, אין מים, בוץ ותנינים מייללים. על אף כל זאת, אבא החליט שפה יקום ביתם, ופה יוולדו ילדיהם. בחדר קטן, עם מעט רהיטים, חצר ובה שתי פרות וחצי סוס (סוס אחד לשתי משפחות), החלו הורי בהקמת בית ומשפחה במושב הנקרא "ערוגות".

הדור השני – אבריאלה קלמנוביץ' לבית קלמן

להוריי נולדו שלושה ילדים במהלך חייהם במושב. הבכור דוד שנפטר בגיל שנה וחצי במושב ממחלה. לאחר פטירתו נולדה הבת פנינה ב-1951 ואת ילדותה ונעוריה בילתה במושב, ולאחר נישואיה בנתה את משפחתה בכפר סבא.

בשנת 1957 נולדתי אני, אבריאלה. מקור שמי הוא אברהם- אברמל'ה, כפי שנקרא סבי, אבי אמי. אמי שחפצה מאוד להנציח את שמו חשבה על שם שמורכב מאותיות השם אברמל'ה. ולפתע צץ במוחה השם "אבריאלה" שם נדיר ומיוחד, אז וכיום. כך נושאת אני בגאווה שם זה. נולדתי ב-ט"ו בשבט תשי"ז, 17/1/1957 בבית יולדות בעיר רחובות. כבת הקטנה במשפחה, הייתי מפונקת רק בינקותי ועם השנים הדבר חלף והפכתי להיות הבת העוזרת ותומכת. גרנו בבית קטן, אני ואחותי בחדר אחד רבות מתווכחות מדי לילה. שירותי ומקלחת משותפים, מטבחון ומרפסת.

שירותים ציבוריים קיבלנו במושב. הייתה מרפאה, אליה הגיע רופא פעם בשבוע, צרכניה (מכולת) בה קנינו את כל הדרוש לנו, לא שילמנו אלא חייבו את חשבוננו במזכירות מדי חודש. גן הילדים היה במושב, כל ילדי המושב למדו יחד ללא הבדל גילאים.

משחקי הילדות שלי מוכרים גם היום כגון: תופסת, מחבואים, חמש אבנים, גומי, סבתא סורגת, שלוש מקלות, משחקי משפחה ועוד. המשחקים היו עם החברים והחברות, לא עם ההורים כי לא היה להם זמן, הם עבדו קשה בחליבת פרות, דאגה למספוא (אוכל) הבהמות, עבודות הבית וגם אבי ניהל את צרכניית המושב.

גן הילדים הראשון שלי היה במושב עם הגננת אילנה, שלימדה אותנו את כל חגי ישראל, שירי ארץ ישראל, שירי ילדות, בגן הייתה לנו קופת תרומה לקרן הקיימת לישראל (קק"ל) ובכל יום שישי היינו מביאים 10 אגורות תרומה לקופה. חגגנו את החגים ברוב פאר והדר, ואמי תמיד דאגה שאראה מסודרת ומטופחת כיאה לבת.

בפורים השקיעה רבות אמי בתפירת תחפושות מיוחדות ובכל אירוע דאגה לקנות לנו בגדים מיוחדים מרוכל (איש עם שק על שכמו) שעבר מבית לבית במושב ומראה את אשר בשקו וכל אישה קנתה לילדיה. רוכל נוסף עבר במושב עם שק של בדים,  האימהות היו קונות בדים, מזמינות תופרת לביתם והיא הייתה תופרת שמלות לאמי, ומהשאריות היא הכינה בגדים בשבילי.

את כיתות היסודי א'-ב' למדתי בבית ספר "תלמי יחיאל" (כיום במקום קיימת מכללת אחווה) בבית- ספר זה למדו שלושה מושבים. ערוגות, תלמי יחיאל ונווה מבטח, ובכיתה ג' העבירו אותנו לבית ספר מבואות בבאר טוביה בוא למדו כל ילדי המועצה.

את תקופת התיכון למדתי בבית הספר התיכון האזורי "באר טוביה" בוא למדתי שש שנים שנמצא במושב באר טוביה. בית הספר הזה הוא לכל 21 מושבי המועצה ולכן פגשתי ילדים וחברים חדשים שעד הים אנו שומרים על קשרים.

מנהגים ומסורת במשפחתי

אמי הקפידה לשמור ולשמר את מנהגי משפחתה ומורשת הוריה, בעיקר בחגי ישראל, לדוגמא: ערב יום כיפור, אמי הביאה תרנגולות כדי לעשות לנו כפרות, הייתה מסובבת את התרנגולת מעל ראשי, מברכת ומתפללת.

בפורים נהגה אמי לאפות המון סוגי עוגות ועוגיות רבות ושונות, ואנחנו היינו רצות בין השכנות לחלק משלוח מנות ולקבל מהמקבל מתנות או כסף. בפסח נהגנו להחליף את כל הכלים, להכשיר את הבית ואסור היה לנו להכניס חמץ לחדרינו כשבוע לפני החג. חגגנו את חגי ישראל תמיד עם המשפחה המורחבת, סבתא, דודים, בני דודים ועוד וזכרונותיי מחגים אלו טובים ושמחים, ואני משתדלת גם כיום לשמר את אותה מורשת עם משפחתי.

בסיום לימודיי בתיכון התגייסתי לצבא, אך שירתתי מספר חודשים מועט ונישאתי לחברי הראשון, חיים, איתו הייתי שש שנים לפני חתונותינו. את ביתנו בנינו במושב ערוגות כממשיכי דור המייסדים. בתחילת דרכינו עסקנו כהורינו בעבודת האדמה והתפרנסנו מחקלאות. גידלנו עגבניות, שום ועגלים. ויחד עם זאת התחלתי ללמוד הוראה בסמינר אחווה והפכתי למורה לכיתות היסודי. במהלך לימודיי נולדה בתי הבכורה, שני, ולאחר 4 שנים נולד בני לביא.

16 שנים עבדתי כמורה ומחנכת לכיתות ה'- ו'. ובו זמנית למדתי הוראה לילדים עם לקויות למידה, ולאחר מכן השלמתי תואר בהיסטוריה בבית ספר "אחים" בקריית מלאכי. עם סיום לימודיי עברתי ללמד בתיכון מקיף כללי בקריית מלאכי כמחנכת ומורה להיסטוריה בכיתות י'- י'ב. בבית ספר זה לימדתי 20 שנה, ולאחר מכן פרשתי לגמלאות.

שני, בתי הבכורה, נולדה במושב ערוגות, דור שלישי במושב, אף היא חונכה במסגרות המושב והמועצה על פי ערכי המשפחה, המושב והמדינה. שירתה בצה"ל כמכי"ת בנים, ועם סיום שרותה, החלה ללמוד עבודה סוציאלית. בסיום לימודיה החלה לעבוד באור יהודה, ועברה לגור בתל אביב יחד עם בן זוגה. נישאה, הרתה וילדה תאומים מקסימים, דור רביעי במושב ערגות. הם החליטו לחזור למושב ולבנות את ביתם בו. באותה תקופה, בכל מושב נבנתה "הרחבה" כלומר הוקצתה קרקע ציבורית לטובת בני המושב כדי לחזור למושב ולפתח אותו. בתי בנתה בית גדול ויפה ועברה לגור ולחנך את ילדיה במושב.

זכרונות ילדות ונעורים

בילדותי כל חבריי היו מהמושב. יחד היינו בגן, שיחקנו במשחקים שונים בבתים אחד אצל השני, המצאנו משחקים. לאבא של אחד מילדי הגן היה מקרן סרטים קטן, ומדי יום שישי אחר הצהריים, הוא הזמין אותנו אליו והקרין לנו סרטים כמו "השמן והרזה", "צ'רלי צ'פלין", ובתוספת שוקולד מיוחד שהיה רק בבית, כי אביו עבד בתל אביב והביא מהעיר הגדולה את השוקולד. כל השבוע חיכינו לשוקולד ולסרט.

הסוס והעגלה היו כלי התחבורה השכיחים במושב בעזרתם היינו מגיעים לכל מקום במושב עד אשר זכינו באופניים וכל ילד השוויץ באופניים שקיבל, ושמר עליהם מכל משמר. בהגיעי לגיל 9, נדרשתי ואף חוייבתי על ידי הוריי לעזור ולקחת אחריות בעבודות המשק. מדי יום, בשעה 5 אחר הצהריים, הייתי חייבת לעבוד ברפת. היו לי תפקידים קבועים ברפת.

תפקיד ראשון- לטאטא את האבוסים (מקום עליו מניחים את האוכל לפרות)

תפקיד שני- למלא דליים עם תערובת ופולפה (מזון לפרות) ולפזר אותם באבוסים על מנת שהפרות תאכלנה.

תפקיד שלישי- הכנת אבקת חלב לעגלים הקטנים. לתוך דליים הכנסתי אבקת חלב ומים חמים, ובעזרת שקשוק ידני חזק קיבלתי חלב אותו חילקתי בדליים קטנים לכל העגלים.

תפקיד רביעי- פעמיים בשבוע יצאתי עם אבי לשדה ללקט סלק פרות מהשדה, ובעזרת הידיים הוצאתי את הסלק וזרקתי לעגלה, וכאשר העגלה הייתה מלאה חזרנו למשק, פירקתי את העגלה, הנחתי את כל הסלקים בערימה גדולה.

תפקיד חמישי- פעם בשנה הייתה מגיעה משאית גדולה עם הפולפה ועורמת אותה בערימה גדולה בחצר, ואני יחד עם חבריי, היינו צריכים למלא את הפולפה בשקים גדולים שיהיה וכל לכל השנה.

תפקיד שישי- כל ערב, הלכתי עם אבי למחלבה כדי לשפוך את החלב שנחלב במשך הערב לדודים שישמרו את החלב קר.

גם בעבודות הבית הייתי חייבת לעזור לאמי שעבדה קשה בחליבת הפרות מדי בוקר וערב, ואני נאלצתי לנקות מדי שבוע את המקלחת ולשטוף את המטבח והמרפסת. העבודות הללו נעשו על ידי בקביעות. גם אם שיחקתי עם חברים, או היו לי שיעורים, הייתי עוזבת כל דבר ורצה למלא את חובותיי בעבודות המשק.

זכרונות נוספים זוכרת אני משתי מלחמות אותם חוויתי כילדה ונערה:

מחמת ששת הימים בשנת 1967, אני ילדה בכיתה ב', הלימודים הופסקו, נחפרו שוחות לאורך כל רחובות המושב. וכשנשמעו אזעקות רצנו במהירות לתוך השוחות שמעלינו היו שקי חול. פחדנו מאוד אך רצנו יחד עם כל האנשים לשוחה.

סבתא רצה לשוחה לבושה מעיל פרווה עבה למרות החום הרב, ובידה נהגה לאחוז בחוזקה, תיק קטן. השתוממתי ושאלתי את אמי "למה סבתא עם מעיל בקיץ ותיק ביד?". אמי ענתה לי "שסבתא עברה את השואה, ממנה הסיקה שתמיד צריך שיהיה לאדם כסף, כי בעזרתו יוכל להינצל." הסקתי שמעיל הפרווה שווה הרבה כסף, ובתיק יש כסף ותכשיטים שבעזרתם חשבה סבתא שתשרוד את המלחמה ולא יקרה לנו כלום. לשמחתי, המלחמה הייתה קצרה, שישה ימים, ולא סבלנו מאוד ושמחנו מאוד בניצחוננו. וכשאפשר היה, לקחו אותנו לטיולים לירושלים, שחוברה יחדיו חברון, עזה ועוד, וקנו לנו המון הרבה דברים כי היה מאוד זול.

מלחמה נוספת אותה חוייתי בנעוריי, היא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו הייתי נערה בכיתה י'. המלחמה פרצה במהלך יום הכיפורים, ואמי הייתה מאושפזת בבית החולים, סבתי הייתה בביתנו, כאשר אחותי הגדולה גויסה למלחמה. במלחמה זו, גויסו כל הנערים והנערות במושב לעבודה במשקים השונים, מכייון שהגברים היו מגויסים. הפסקנו את הלימודים, ועבדנו בכל עבודה במושב בצל משפחות שבעל המשק גויס.

חלבו פרות, קטפנו פירות וירקות, ארזנו אותם באריזה מיוחדת לייצוא, וחלקנו אף הביא אותם לנמל התעופה, על מנת לשווקם לחו"ל. במשך חודשיים עבדנו ולא למדנו,  עד אשר הוחלט כי נלמד שלושה ימים ונעבוד שלושה ימים. האווירה הייתה קשה כאשר חבר מושב הוגדר כנעדר, ולבסוף נקבע כחלל.

לסיכום

משנת 1949 ועד היום, משפחתנו, משפחת קלמן- קלמנוביץ'-קוגן גרה במושב ערוגות, ארבעה דורות במושב ערוגות.

הזוית האישית

הזווית האישית שלי היא שלמדתי הרבה דברים שלא ידעתי על משפחת סבתי ועל בני המשפחה שלי למדתי על קשיי המחייה באותם הזמנים על אח סבתי שנפטר ולא הכרתי אותו. הפגישה עם סבתי כל שבוע ושמיעת הסיפורים המעניינים והמרתקים על משפחתי ומשפחת סבתי הייתה חוויה מאוד מעניינת ומלמדת. אני שמחה שבעזרת תכנית הקשר הרב דורי אני וסבתי לקחנו חלק בחוויה זו ולמדנו המון על משפחתנו ואחת על השנייה. גם סבתי אבריאלה חוותה יחד איתי את חוויה זו שקישרה את הקשר בינינו ורק חיזקה את האהבה ותמיכה אחת בשנייה גאה היא בכל השושלת המשפחתית הממשיכה את המסורת ומעמיקה את השורשים