מאגר סיפורי מורשת

ארבעה אסונות ביום אחד

ביום המצוין כיום הזיכרון לשואה ולגבורה אני נזכר בסיפור של סבתא גיזיה שהיא ניצולת שואה.

בתור נכד לשורדת שואה, יום השואה עבורי הוא יום קשה שעוסק בסבל שלה ובעינויים הנוראיים שעברה והסיפור מתחיל כך:

נולדתי בעיר חוטין שבמחוז צ'רנובצקי.

ה – 15 ליולי 1941 עבורי הוא היום הארור ביותר. ביתנו נשרף ונותרנו ללא קורת גג. ביום הזה הגרמנים הגיעו לעירנו והוציאו להורג את אבי וחמש מאות יהודים מעירנו ליד מבנה בית הכנסת המפוצץ.

ביום החמישי לכיבוש דרשו הגרמנים מכל היהודים להתייצב בכיכר העיר והתחילו להצעיד אותנו לכיוון לא ידוע. הגטו הראשון שלנו היה ביער סוקיריאני. הייתי בת חמש. ישנו מתחת לשולחן, כשהמשפחה האחרת ישנה מעל השולחן. לעיתים קרובות אחותי בת החצי שנה ישנה בידיי. זכור לי איך לילה אחד אמי התעוררה באימה. היא חלמה על אבי שנרצח על ידי הגרמנים, כאשר הוא מביא לה שלוש חתיכות סוכר. אמי שאלה אותו: "מדוע שלוש, הרי יש לי ארבעה ילדים". והוא ענה לה: "שלוש חתיכות יספיקו לך". כשאמי התעוררה בבהלה היא פנתה לרב, שהיה באותו גטו והוא אמר לה: "אלוהים יקבע את מה שיהיה". החלום התגשם. באותו הלילה אחותי נפטרה בידיי. תנאי החיים בגטו היו קשים מידי עבורה.

כעבור ימים אחדים הצעידו אותנו הלאה. בדרך הגרמנים התחילו לירות בשורות הראשונות והאחרונות. הלכנו ליד מצוק והגרמנים דחפו למטה בכתות הרובים את העייפים והתשושים.

ביניהם היו גם דודתי עם בנה וגם חמותה. אני, אמי ושתי אחיותיי היינו במרכז הטור וכך ניצלנו.

הצעידו אותנו במשך זמן רב. לבסוף עצרנו ליד הכפר דז'ורין שבמחוז ויניצה, שם שיכנו אותנו. לא רחוק משם הייתה תחנת קמח, אליה נהגנו לבוא כל הילדים כדי לבקש מעט חיטה או שיבולת שועל.

פעם כשאני ועוד תשעה ילדים יהודיים רעבים באנו לשם לבקש שאריות מהקמח, הופיעו חיילי אס אס. גרמני אחד שאל את בעל המקום אם אלה ילדים יהודיים.

ברור שירו בכולם. בעלת הבית מיהרה לכסות את ראשי במטפחת, נתנה לי פרוסת לחם ביד ואמרה שאני בתה ובכך הצילה את חיי.

על אף שהייתי מאוד קטנה, עברתי ייסורי גיהינום.

עד עכשיו איני יכולה להיזכר ללא דמעות בכל מה שנאלצתי לעבור. גם היום, כשאני שומעת את המילה "מלחמה" סיוטי ילדותי קמים מול עיניי. אני מודה לאל על ששרדתי את כל זה והצלחתי להישאר בחיים עד היום.

הזוית האישית

טל- תמיד אהבתי את סבתי גיזיה, אהבתי אותה מאוד, כי היא גם סבתי האחרונה אשר נותרה בחיים. הקשר שלי אליה היה בביקורים שהסתכמו פעמיים בשבוע, ואפילו שלוש בשבוע. הקשר הלך והתהדק כאשר ישבתי איתה ושמעתי את סיפורה האישי. כאבה הגדול נגע לליבי וגרם לי להבין שאני צריך להתייחס אליה יותר ולשמור זיכרונות כמה שיותר. כיום אני הולך אליה כמעט כל יום ומדבר איתה על הכל. סבתא – שמחתי מאוד לספר את סיפור חיי לנכדי האהוב טל, נהניתי מאוד מהביקורים שלו. חשוב מאוד לספר לילדים את סיפור השואה כדי שידעו מה עבר עלינו ואפילו באתי ביום השואה לספר לחברים של טל את הסיפור שלי.