מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק שטל, סבא של עידן גל, אנו משתתפים ביחד בתכנית הקשר הרב דורי השנה, תעדנו והעלנו את אחד מסיפורי חוויות הילדות שלי.

הוריי ואני הגענו לעיר חדרה בשנת 1951, בעקבות משרה שהוצעה לאבי בעיר. כל תקופת ילדותי ונעוריי חלפה בעיר זו.

מדובר בתקופת ה"צנע". מילה שפירושה "הסתפקות במועט". היה מחסור במזון מכיוון שמדינת ישראל קלטה המוני עולים והכפילה את מספר תושביה בתוך זמן קצר, ולכן כל משפחה קיבלה הקצבה למזון לפי מספר הנפשות במשפחה. אכלנו בעיקר מאכלים בסיסיים: לחם, מוצרי חלב, ביצים, מעט ירקות ופירות ומעט בשר, בעיקר עופות, אבל לא הרגשנו מחסור או קיפוח בשל כך. הצנע התבטא גם בבגדים שלבשנו וגם בתשתיות. למשל, לא היו מדרכות ליד הבתים, ואנחנו התרוצצנו יחפים בחול. כאשר החול נעשה חם מדי, היינו רצים ל"גומות" שחפרו סביב העצים ומילאו במים לצורך השקייה וטבלנו בהן את כפות הרגליים כדי להצטנן… ועל הדרך קטפנו את פירותיהם: פיג'ויה (מי מכיר?), תפוז, שסק, תפוחי עץ ועוד.

גם צעצועים ומשחקים לא היו בשפע בתקופת ילדותי. כשרצינו לשחק כדורגל אך לא היה לנו כדור, גלגלנו צרור סמרטוטים שהחליף את הכדור ושימש אותנו. מאחר שבילינו את כל זמננו החופשי ברחוב שיחקנו במשחקי רחוב, כגון: תופסת, מחלק, אחת, שתיים, שלוש דג מלוח ועוד. זה בנוסף לשיטוט בחורשת האקליפטוס הסמוכה לבית ילדותי (אח, הריח המשכר של עצי האקליפטוס…), טיפוס יומיומי על עצים וצפייה בקיני הציפורים, בקיצור: ככל מה שהטבע העניק לנו באותה עת. ככל שגדלנו והעזנו להתרחק קצת מהבית הלכנו ברגל לכיוון נחל חדרה או לבריכות הדגים של קיבוץ גן שמואל, בהן צפינו בדגים, בצבי מים, ובעיקר – בצלופחים. חוויה מיוחדת הייתה נסיעה לים בחופש הגדול (באוטובוס שעצר בהמון תחנות….) ביחד עם עשרות ילדים צוהלים ואימהות שסחבו סלים עם מזון לצאצאים.

בחרתי להתמקד בתקופת הילדות המוקדמת ובית הספר היסודי. הסיפור שלי מבוסס בעיקר על זיכרונות וגם על מעט תמונות, מכיוון שלא הירבו לצלם באותה תקופה.

תקופת הגנים

הגן הראשון שלי, גן סימה, נקרא באותה תקופה "גנון". זכורים לי משחקים מועטים שהיו בחצר הגן וטיולים קצרים ברגל שהגננות לקחו אותנו אליהם כדי להכיר את הסביבה. טיול אחד, שמאוד הרשים אותי, היה בט"ו בשבט, בערך ביום הולדתי. הגננות לקחו אותנו לראות עץ שקדייה שפרח בקרבת הגן. התרגשתי מאוד למראה הפריחה הלבנה, וביקשתי מהוריי שיביאו אותי שוב לאותו העץ, והם אכן עשו זאת.

הגן השני שלי היה גן עירוני (נדמה לי, שכך הוא נקרא באותם ימים), ובו ביליתי שנתיים עד כיתה א'. הגננת לימדה אותנו דברים שונים, ולי זכור בעיקר נושא חגי ישראל. כאן טעמתי לראשונה דבש בערב ראש השנה, השתתפתי בבניית סוכה בחג הסוכות, שתלתי שתילים בט"ו בשבט, התחפשתי בפורים ואפיתי מצות בערב חג הפסח. בחג השבועות נהנינו לזלול מסל הביכורים שכל אחד הביא מהבית. בתקופה זו למדנו מעט קרוא וכתוב, אך לאחר שעות הלימודים המשכתי ללמוד בכוחות עצמי. נהגתי לשבת בבית ולהעתיק משפטים שלמים מעיתונים שהיו אז: עיתון "דבר" וגם עיתון ביידיש שנקרא "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות), שהוריי קראו מדי פעם. עיתונים שלא קיימים עוד, אך שימשו כאבני דרך ראשונות לעיתונות בארץ.

תקופת בית הספר היסודי

בית הספר היסודי, שהיה קרוב למקום מגוריי (בחדרה היו אז רק שני בתי ספר יסודיים גדולים) היה בית ספר "ארלוזורוב". חיים ארלוזורוב, שעל שמו נקרא בית הספר, היה מדינאי וכלכלן, שפעל בעיקר לפני קום המדינה. בית הספר נוסד בשנת 1937 ושמו המקורי היה "בית חינוך לילדי עובדים". החל מכיתה א' ולאורך כל שנות הלימודים הלכנו לבית הספר ברגל לבד,  ללא ליווי הורים. זה היה מסע קטן, הלוך וחזור, בכל יום…

הלימודים באותה תקופה בבית הספר היסודי נמשכו שמונה שנים: מכיתה א' ועד סוף כיתה ח'. רוב המורים היו עולים חדשים, והמשימה של הוראת המקצועות השונים בעברית הייתה לא קלה עבורם, אך הם הקדישו את כל כולם לביצועה והעמידו דורות של תלמידים משכילים.

צברתי חוויות רבות במהלך שמונה שנות הלימוד ב"ארלוזורוב": שיעורי ההתעמלות (שנקראים כיום "חינוך גופני"), שהתאפיינו בהרבה משחקי "מחניים", ומאוחר יותר – במשחקי כדורגל וכדורסל במגרש אבן, שהיה צמוד לבית הספר. כאן התגלו גם כישרונות, ואני התגליתי כבעל כישרון לכדורגל, דבר שהוביל אותי ל"אגודת ספורט הפועל" בחדרה, שבה שיחקתי כדורגל מספר שנים. כמו כן, שיעורי המוסיקה, כאשר המורה שלנו היה אהרון (אוטו גרוניך), אביו של המוסיקאי שלמה גרוניך, שלמד איתי בכיתה. המורה גרוניך לימד אותנו תווים ושירים, ואני למדתי ממנו לצייר מפתח סול בצורה מושלמת, אך לשיר ולקרוא תווים אינני יודע עד עצם היום הזה… אהבתי מאוד את שיעורי החקלאות: היינו נוסעים במשאית (ישבנו על שני ספסלי עץ שהיו ממוקמים לאורכה בחלקה האחורי. כך היה נהוג לנסוע באותם ימים) לחווה, שהייתה רחוקה מבית הספר. שם זרענו, שתלנו, טיפלנו בצמחים, למדנו לעשות ערוגות וגם עסקנו בקטיף ירקות. זה הוביל אותי לגידול גזרים, בצל ירוק וצנוניות בחצר ביתנו.

באותה תקופה כולנו היינו חברים. זה התבטא בעזרה הדדית בהכנת שיעורים, ב"מבצעי" העתקה בבחינות תוך שיתוף פעולה, בהערצה משותפת למחנך הכיתה האגדי יהודה, וגם… במעקב משותף אחרי הרומן בין המורה להתעמלות לבין אחות בית הספר (כן, בזמנו הייתה אחות צמודה לכל בית ספר).

ההליכה היומיומית לבית הספר ובחזרה שהייתה מעייפת, גרמה לי לבקש בשלב כלשהו מהוריי לקנות לי חמור, שעל גבו אוכל לרכוב במקום ללכת כל כך הרבה…. הרעיון הגיע בגלל שבאותה תקופה אכן היו אנשים שרכבו על חמורים ממקום למקום .כמובן שלא קיבלתי את מבוקשי והמשכתי ללכת בכל מזג אוויר, כמו כל חבריי.

בתחילת גיל ההתבגרות החלו פעילויות חברתיות שכללו מפגשים בין בנים לבנות. היינו מדברים, צוחקים, וגם רוקדים בזוגות, דבר שאיפשר לנו להרגיש לראשונה את טעמם של חיבוקים, ולפעמים גם של נשיקות…

לקראת מסיבת הסיום של בית הספר היסודי הבנים הכינו לכל בת שי: "פטרייה" (מעין חצי כדור על מקל) מעץ זית, שהייתה מיועדת לתיקון גרביים. כן, גרביים קרועים לא היו נזרקים ישר לפח, כמו היום, אלא תוקנו שוב ושוב. הבנות רקמו לכל בן  על חולצות לבנות ריקמה בצורת אשכולות ענבים בסגנון רוסי. אהבתי מאוד את החולצה שקיבלתי ושמרתי אותה שנים רבות.

גם מסיבת הסיום, כמו כל התקופה, הייתה צנועה: היא התבססה על מוסיקה שהתנגנה מפטפון (נגן תקליטים של פעם, שעכשיו קצת חוזר לאופנה) ועל כיבוד צנוע: עוגות ביתיות, וגזוז (סודה עם תרכיז פטל או אננס), שנמכר באותה תקופה בכל קיוסק. גם הבגדים שלבשנו למסיבה היו פשוטים ונקראו "חגיגיים" בעיקר בגלל שכולנו לבשנו חולצות לבנות.

מסיבת הסיום סימלה גם את סיום הילדות וההתפצלות לבתי ספר תיכוניים שונים: רוב הבנות המשיכו ללמוד בבתי ספר עיוניים, בעוד שרוב הבנים המשיכו ללמוד בבתי ספר מקצועיים (מקצועות כמו: אלקטרוניקה, חשמל, מכניקה וכו') כמוני.

תם עידן הילדות, והחל עידן הנעורים.

הזוית האישית

סבא איציק: שנמשיך לשתף חוויות וזיכרונות עוד שנים רבות.