מאגר סיפורי מורשת

בית הוריי

נולדתי בשנת 1961 להוריי מרדכי ואסה שפירא בקרימנצוג שבאוקראינה. שם עברו עלי שנות ילדותי. אנחנו שתי בנות במשפחה, מאיה אחותי הבכורה ואני האחות הקטנה, יש בינינו הפרש של אחת עשרה שנים.

אבי היה נכה הוא לא יכול היה להלך על רגליו מאז מלחמת העולם השנייה. הוא היה נער בן 14 כשפרצה המלחמה. הוא ברח מהנאצים והצטרף לקבוצת אנשים מבוגרים. שם הוא עבד בעבודות קשות כמו המבוגרים. הוא עבד על טרקטור. יום אחד פרצה שריפה בטרקטור ואבי שהיה בפנים נפצע אנושות, הוא היה בן חיים למוות. ברוך השם הוא ניצל בנסי נסים ונשאר בחיים. אבל מאז הוא הפך לנכה. הוא איבד חלק מהתחושות וכמעט שלא הרגיש את גופו, הוא בקושי היה מסוגל לנוע.

זיכרונות ילדות

אחד הזיכרונות העמוקים החקוקים בי הוא אפיית המצות בסתר

כשהייתי בגיל  שבע הלכתי עם אמי לביתו של דוד אבי, קראו לו נאום ולאשתו גולדה, כדי לאפות מצות לחג הפסח. בביתו אפינו בעצמנו את המצות. כי לא הייתה אפשרות אחרת להשיג מצות.

באותה תקופה לא ידעתי מה זה מצות, כי הוריי פחדו לגלות לי כול מה שקשור ליהדות. הם פחדו מהשלטון הקומוניסטי ששלט באותה תקופה בברית המועצות – רוסיה. השלטון אסר על כל קשר ליהדות. הוריי חששו שלא אצליח לשמור בסוד את הדבר. אילו הסוד היה מתגלה לשלטונות, הם היו שולחים את הוריי לבית הסוהר או לסיביר מיד. הנה לדוגמא, נאום דודי ישב שבע שנים בבית הסוהר על "עוון" של שמירת היהדות. אבל למרות הכול נאום וגולדה החליטו לאפות מצות לכל המשפחה.

אמא שלי רצתה ללכת לעזור להם. אבל היא לא התכוונה כלל לקחת אותי. אלא  שאני רצתי אחריה ולא הסכמתי בשום אופן לעזוב אותה. בלית ברירה הצטרפתי אליה. אבל לא לפני שהיא הזהירה אותי מאוד, שלא אגלה דבר או חצי דבר לאף אחד. כשהגענו לביתם של הדודים קיבלתי תפקיד מיוחד, לחורר חורים במצות.

אחרי שסיימנו ירדתי לחצר. אני מאוד רציתי לספר לכול הילדים מה עשיתי. אבל שמרתי על זה בסוד. עד שבסוף נשברתי וסיפרתי רק לחברתי הטובה וביקשתי שלא תגלה לאף אחד, אבל הסיפור התגלגל וכעבור שעה וחצי בלבד הופיעה המשטרה. והנה קרה נס, המבוגרים שהיו חכמים, חילקו כבר מיד את המצות וחלק מהמצות הם הסתירו וכאשר השוטרים הגיעו הם לא מצאו כלום.

אני משערת, שבכל שנה הם הכינו מצות, אבל היות שהייתי עדיין קטנה, כנראה, לא שמתי לב לכך. גדלתי וכשהגעתי לגיל 16. אירע מאורע שאני זוכרת היטב עד היום.

הנער שהפך לבעלי

כפי שסיפרתי לכם אבי היה נכה, ובאותה תקופה לא היה לו כיסא גלגלים.

יום אחד לקחתי את אבי לטייל בפארק, ולפתע הוא נפל. אני לא הצלחתי לעזור לו לקום. באותו רגע עברה לידינו קבוצת נערים, הם הסתכלו עלי ועל אבי והמשיכו ללכת. רק נער אחד עצר ועזר לי להרים את אבי. הנער הזה היה לבעלי בעתיד. כעבור מספר שנים התחתנו,

כעבור עוד כמה שנים נולדו לנו שתי בנות: ויקטוריה כיום אביגיל וקטרינה כיום דבי. הן שינו את שמותיהן כשהגיעו לארץ. בתי הגדולה, אביגיל עלתה לארץ בשנת 1998. אחריה עלינו גם אנחנו בשנת 2004. כשהגענו לישראל לא מצאתי עבודה, ועבדתי בעבודות ניקיון. כיום ברוך השם אני עובדת ב"יד ושם" בהיכל השמות. יש לי  ב"ה שתי בנות וששה  נכדים.

הזוית האישית

סבתא אלה לנכדותיה תמר ואביה מונגייט "מקווה שנהניתם מסיפורי".