מאגר סיפורי מורשת

הורי, שושנה וזכריה שפירא, עלו מתימן למחנה עולים בראש העין בשנות ה-50 ושוכנו באוהלים. בשנה זו היה שטפון, האוהלים עפו ברוח. הורי נשארו בבוץ עם מיטות ברזל ומזרוני קש. לאחר מכן התיישבו במושב עמקא בצפון, לד נהריה, ושם נולדתי.

נולדתי בבית, יותר נכון, במטבח. תקופת הצנע הייתה קשה מנשוא עד כדי כך שאמי התווכחה עם אבי ועזבה את הבית. תקופת הצנע זו תקופה שהמזון היה לפי מנות, כל נפש קיבל כמות מסוימת. אך ורק לפי תלושים כמו בולי דואר. הכמות הייתה צריכה להספיק לכל החודש. לכן היה קשה, כי הצטמצמנו במזון. אני נשארתי אצל הסבתא במשך 8 חודשים, מכיוון שאמא עזבה את הבית. מאחר ולא היה סוכר בכמות מספקת-סבתא הייתה מכינה לי דייסה וממתיקה אותה בריבה. בעקבות זאת, היה לי שלשול, הייתי חולה, עם פצעים במפשעות. אמי התנתה את חזרתה הביתה בכך שנעזוב את המושב ונעבור לעיר. עברנו לנתניה ואז הורי עבדו סביב השעון.

נתניה הייתה עיר ושם היה אפשר לעבוד ולקבל משכורת. כך היה אפשר לקנות מזון וכל הצרכים הנלווים, כמו: בגדים, נעלים וממתקים. גדלתי עם אחיי, אפשר לומר על "מגש של כסף". כל מה שהייתי צריכה קיבלתי. זה התבטא בלבוש, באוכל, בהתנדבות לבית הספר הכנו עוגות, תרמנו מפות לכל המסיבות.

בזמנו להכין עוגה זה היה מאד קשה. היה צריך להקציף את הביצים ביד, ולאפות על הגז עם סיר פלא. וכל זאת אחרי יום עבודה מפרך של אמי. היא לא החסירה דבר!

סבא וסבתא עזבו את המושב והשתכנו בתל-מונד. הורי הצטרפו אליהם. לימים הכרתי את אהבת חיי, שמעון ממושב שתולים. נישאנו בשנת 1973. אנו גרים היום באשדוד ומגדלים 5 ילדים: 4 בנות ובן. 3 מהן נשואות. בתנו השלישית ענבל נישאה לדרור בן שלום, בשנת 2002 ונולד הנכד הנסיך יותם, שהיום הוא לצדנו.

במהלך שנת לימודים זו, 2013-4, אנו מגיעים מאשדוד בימי שני לביה"ס עציון בתל אביב לתכנית קשר הרב דורי, עם הנכד יותם.

קישור לסיפורו של סבא שמעון אחרק: הצנחת מזון במושב שתולים