מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אף פעם לא למדתי בבית הספר

הסיור שלנו בבית התפוצות
מלחמת העולם השנייה
אף פעם לא למדתי בבית ספר כי פרצה מלחמת העולם השנייה.

אף פעם לא למדתי בבית הספר
קוראים לי אסתר רוזנשטיין ונולדתי בשנת 1932 שפרצה מלחמת העולם השנייה. נכנסו הגרמנים וכמעט נשרפה כל העיר היינו כל המשפחה ביחד. ברחנו לשדה כי שרפו לנו את הבית היינו כמה ימים בשדה אז שהיה שקט לא היה לנו איפה לחזור אז יצאנו מהשדה וראינו שנשאר בית במזל נשאר בית של עניים וגרנו שם. הגרמנים הכניסו אותנו לכנסייה ושרפו הכל ובמזל לא שרפו אותנו ואז אבא שלי ברח לרוסיה בעיר בלרוס ונשרנו לבד נשארנו שישה חודשים עם הגרמנים והיינו בבניין שנשאר שם/
 
אבי חזר מרוסיה והוא הציל יותר מ-50 איש, ילדים וגם אותנו. באנו לגבול בוק לא היה לנו מספיק כסף והפולנים לא רצו להעביר אותנו את הגבול. הגיע גרמני אחד עם סוס ואמר לפולנים להעביר אותנו ועברנו. הגענו לבית מצד השני של הגבול וראינו את האנשים עם המשפחות שלהם. הגענו לרוסיה ועבדנו בסיביר. אחרי שנה שהיינו ברוסיה ופתחו לנו את השערים, כי היינו אסירים. הגיעה אנייה קטנה ואנשים דחפו כדי לעלות לאנייה. אנחנו היינו יחד עם אימא ואבא וחמשה ילדים קטנים. הגדולה בת 7 והקטנה בת חצי שנה ולא  יכולנו לעלות אבל אנשי הצוות מאוד ריחמו עלינו מאוד והשליכו לנו סולם אימא וחמשה ילדים, הצלחנו לעלות ואבא הלך ליד הנחל כדי להגיע למשפחה.  אני זוכרת, שהגענו למקום עם פסי רכבות  ועלינו על אחת הרכבות.
 
החיים בקולחוז                        
הגענו לזאבוסקאו, בעיר סמרקו. האחיות שלי חלו באדמת (סוג של מגפה של ילדים) ואחותי, הילדה הקטנה נפטרה. היו מחלות קשות של ילדים ולא היו תרופות.
אוקוסיקסן
בהמשך, כל האחיות שלי חלו והגענו על סוסים ושוורים, כולם חלו. לקחו אותנו לקולחוז ושם נשארנו הרבה שנים כ – 6 שנים. בין השנים 1940-1946.
 
לקחו את אבא לעבודה קשה. אחרי שנה הוא חזר חזרה לא היה להשיג שום דבר לאכול .ביקשנו כל הזמן שיעזרו ואף אחד לא עזר. ההורים שלי לקחו את האחיות לבית יתומים רוסי ונשארתי לבד עם ההורים. בקזחסטן לא היה בית ספר לא למדתי, רק עבדתי בעבודות שונות למרות שהייתי ילדה קטנה, עשיתי הכל כדי להביא פרוסת לחם לאחיות שלי.
 
זאת הייתה הילדות שלי כל כך שונה מהילדות של היום. אני כל כך שמחה לראות את הנכדים שלי הולכים לבית הספר ולומדים, משחקים משחקי ילדות, שלא כמוני שלא למדתי מיימי ובטח שלא שיחקתי. בעבר שמחתי מאוד לראות את הילדים שלי שלמדו באוניברסיטה, שרתו בצבא והגשימו את החלומות שלהם.  חלומות שגם אני הייתי שמחה לעשות אותם. אני גאה במשפחה שלי ובילדים שלי, בנכדים שלי ובנינים שלי. אני גאה גם במדינה שלי (ארץ ישראל).
 
גרמניה
שנגמרה המלחמה הוציאו אותנו בקזחסטן לפולין לא רצתה לקבל אותי ואז לקחו אותנו לגרמניה והיינו במחנה אני לא למדתי עדיין למרות שהייתי ילדה גדולה ולא הייתה לי אפשרות ללמוד. בנוסף, קרה דבר נולד לי אח בשנת 1947, כשהיינו במחנה בגרמניה עד 1948 ובשנה הו העלו אותנו לארץ ישאל.
 
העלייה לישראל 
העלייה לארץ ישאל 1948 בערב חנוכה הגענו עם אונית מולדת לעיר נתניה. שלושת האחיות שלי עלו בעליית הנוער. מנתניה עברנו לעיר יפו. שם תפסנו בית, בלי חלונות, בית של ערבים. היו בתים פנויים, אז אבא שלי הביא את האחיות שלי לגור איתנו. הייתי בת חמש עשרה או בת שש עשרה וחיפשתי לי עבודה לעזור להורים. 
 
ביום חמישי עלינו לארץ ולמחרת היום בא תמני וגייס אותי ללכת לקטוף תפוזים, אני עבדתי כדי שיהיה לנו כסף לבית הכל היה בתקצוב. אבי הביא את המשפחה ליפו בשכונת אגמי את האוכל קבלנו בתלושים המשפחה הייתה גדולה והכל היה בתקצוב. עברתי לעבוד בבית תפוס בתל אביב. שלחו אותי בשליחות שהיו שם בתים גבוהים. אני זוכרת, זה היה בתקופה של ערב חנוכה. ראיתי ילדים רוקדים, זו הפעם הראשונה שראיתי ילדים רוקדים בבית הספר ונהנים מאוד רציתי להיות כמותם.
 
בסוף שנת 1949 התחתנתי עם בעלי אשר רוזנשטיין
רוצה לספר קצת על בעלי אשר. בעלי היה פליט מקפריסין, אשר נשלח בארגז לארץ, כשהעלייה לארץ הייתה אסורה. לצערי היו אנשים שהלשינו שאדם נמצא בתוך ארגז. האנגלים זרקו את הארגז יחד עם אשר מהאנייה לים. אנשי "ההגנה"  הצליחו להציל אותו והוא הצטרף לגדוד ההגנה, אשר נלחם וכבש את אום רשרש היא אילת.
 
החיים בשכונת עג'מי ביפו היו טובים. התגוררנו שם עד שנת 1955 ושם נולדה בתי הבכורה. לאחר מכן עברנו לרמת גן ומשם לגבעתיים. סוף סוף הייתה לנו דירה קטנה, אבל שלנו. הייתי כבר אימא לשני ילדים הייתה לנו משפחה, אחים אחיות, האווירה הייתה טובה. מהדירה הראשונה שלנו בגבעתיים עברנו לדירה בבת ים. ילדי גדלו והתפתחו, גדלו, התחתנו, למדו…
 
כיום אני מתגוררת בראשון לציון ליד נכדיי וניניי. אני נהנית מהמשפחה שלי ולא שוכחת את העבר, את
המלחמה… חשוב לי להעביר את סיפור חיי לנכדי כמו שכתוב "והגדת לבנך"…בכדי לזכור ולא לשכוח.
 
העשרה 
גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול תרצ"ט) ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, אם כי תוכנית הפתרון הסופי לא התגבש אלא במהלך 1941 (תש"א), במועד שעליו חלוקים ההיסטוריונים. כיבוש פולין היה חלק מהאידאולוגיה של "מרחב מחיה" בה דגלו הנאצים. פולין חולקה לשלושה על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובכל אזור היה גורל היהודים שונה:
1. אזור כיבוש גרמני במערב פולין.
2. אזור כיבוש גרמני במרכז פולין באזור ה"גנרל גוברנמן". זהו המקום בו יוקמו מרבית מחנות ההשמדה, ואשר בו התגוררו מרבית יהודי פולין, כשני מיליון איש.
3. אזור כיבוש רוסי במזרח פולין. 
 
קולחוז: "קולחוז (רוסית: ???????, ????????????? ?????????? (מידע · עזרה) – "קוֹלִיקטִיבְנואֵה חוֹזְיַאִסְטְבוֹ" – משק שיתופי) הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו". ויקיפדיה
תשע"ו

מילון

szko?a
בית ספר

קולחוז
קולחוז (רוסית: ???????, ????????????? ?????????? (מידע · עזרה) - "קוֹלִיקטִיבְנואֵה חוֹזְיַאִסְטְבוֹ" - משק שיתופי) הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו.

ציטוטים

”"אף פעם לא למדתי בבית ספר הפסד גדול בשבילי".“

הקשר הרב דורי