מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכה לוי, נולדתי בשנת הקמת מדינת ישראל וזהו סיפור עליית הורי לישראל וקליטתם בארץ.

הורי  – חיים ורומה טיירי, נולדו בתימן בעיר הבירה צנעא. 

משפחתה של אימי, בדיחי, עסקה במסחר ומשפחתו של אבי עסקה בייצור יינות עבור הקהילה היהודית.

מקור שם המשפחה – טיירי הוא המקצוע של אבות אבותי ייצור "טאיירה" (בתימנית) חומר נפץ שעף באוויר. טאיירה = עפיפון, מטוס.

משפחתו של אבי הייתה אמידה מאוד. סבי, שהיה עיור וכל חמשת בניו התפרנסו יפה מייצור ומכירת יינות ומשקאות אלכוהול. הבעיה בתימן הייתה שהממשל המוסלמי הגביל את כמות היינות שמותר לייצר עבור היהודים, והטיל  איסור גמור למכור יינות לגויים המוסלמים. זאת על פי חוקי דת האיסלם. אחד העובדים שהיה מוסלמי אך היה כבן בית אצלם, על מנת לקבל פרס מהמושל, סיפר לשלטונות על הסחורה הרבה המצויה במרתף הבית.

בשעות הערב המאוחרות, בהפתעה גמורה, פרצו  לבית אבי חיילי המושל, ובצעקות ומכות ניפצו את כל הבקבוקים, הרסו את המחסן והטילו קנס כבד. אירוע זה התרחש כאשר אבי היה עדיין נער. מאז האסון המשפחה ירדה מנכסיה וכולם, חמישה בנים ושלוש בנות, חיו בעוני רב. אבי ואחיו עסקו בצורפות אך הרווח היה זעום מאוד.

הורי סיפרו לי שבתימן פרצו מידי פעם פרעות נגד היהודים והוטלו גזירות קשות כמו: יתומים יהודים ונערות שהתנגדו לשידוך נלקחו בכוח מחוץ לקהילה ונאלצו להתאסלם. סבי מצד אמי – שלמה בדיחי, התחתן 4 פעמים.                                                              

מאשתו הראשונה התגרש מיד אחרי החתונה כי הסתבר שהיו לה בעיות נפשיות. השנייה נפטרה ממחלה. היא הביאה לעולם בן ושתי בנות – יעיש, בדרה וחממה (יונה). אשתו השלישית ילדה שתי בנות ובן – נדרה (אורה), יוסף ולוליה (מרגלית). לאחר פטירתה ממחלה התחתן עם אחותה הצעירה יותר היא סבתי רנה.

אימי הייתה בת הזקונים במשפחה. היא זוכרת שאמה הייתה יחסית צעירה בניגוד לאביה שהיה מאוד זקן.  

לאמי היו 4 אחים מאותה אמא – יהודה, נעמי, שמעה (שושנה) וזהרה (שרה). אחיה הדוד יהודה, ניהל את עסקי המסחר. הוא ידע לדבר ולכתוב בערבית, ולרגל עסקיו נסע לעתים קרובות לערים שונות ברחבי תימן.

 

למשפחה היו שדות גידולי קפה, חיטה ושעורה. מחלב הפרות הפיקו חמאה למכירה. כמו כן מכרו בדים ובגדים גם לערבים. העובדים  היו בעיקר ערבים.

אימי סבלה מכאבי אוזניים ולכן לא התחתנה בגיל צעיר כמו חברותיה. היא עזרה לאימה בבישול ובעבודות הבית ולמדה לרקום את הרקמה התימנית הידועה.

 

בגיל 17 אבי ראה אותה במסיבת חתונה מסוימת, התאהב בה וביקש את ידה ממשפחתה. אמי סיפרה שאנשים ניסו לשכנע אותו  שלא כדאי לו להתחתן עם אישה שלא שומעת היטב, אך הוא התעקש  והם נישאו בחתונה יפה.

השנים הראשונות של הנישואים היו קשים מאוד. אחרי החתונה אמי עברה לגור בבית אבי.

לסבי היה בית גדול מאוד עם מספר קומות, וכל בן שהתחתן גר בקומה אחת עם אשתו וילדיו כשהמטבח  משותף לכולם. הייתה תורנות בין הגיסות לגבי הבישול, האפייה והבאת מים מהבאר.

הרווחים הכספיים של כל האחים נועדו לכלכלת ההורים וכל חמשת האחים, נשותיהם וילדיהם. אפשר לומר שהחיים התנהלו כמעט כמו קיבוץ.

הכסף לא תמיד הספיק למחיה ואמי סיפרה  שלעתים לא היה לה מה לאכול, והיא נהגה לבקר את משפחתה מתוך ידיעה שבוודאי אמה תציע לה משהו לאכול וכך תשבור את רעבונה.

אחי הבכור אהרון נולד בצנעא.  האח השני נפטר כמה ימים אחר הלידה.

העצב היה גדול והורי החליטו שהגיע הזמן לעלות לישראל לארץ הקדושה.

העלייה לישראל  הייתה קשה ומפרכת. בשנת 1942  בשיירה של חמורים, יצאו מצנעא לעבר עדן (מושבה בריטית). אמי שהייתה בחודש השישי, אבי ואחי הבכור (בן 3 שנים בערך) שהיה חולני. תחת השגחתם יצא איתם גם האחיין של אימי, שלמה הבן של אחיה יהודה שהיה בן 12 בערך. אביו הדוד יהודה, התנגד נמרצות שבנו יעלה לישראל לבדו. הנער הצעיר איים בבריחה מהבית.

אמי הביעה הסכמתה לקחת אותו תחת חסותה בכל תהליך העלייה לישראל והקליטה בארץ. השיירה כללה עוד 3 משפחות ביניהם  משפחת חייבי (הצלם התימני של צנעא). כבר בלילה הראשון נפלה על השיירה צרה גדולה. 

כולם ישנו בפונדק דרכים שהיה בבעלות ערבית. שלמה הצעיר התקשה להירדם כי חשש מגניבת כספו. הוריו נתנו לו כסף רב – צידה לדרך. לפתע בלילה כשכולם נרדמו שלמה הבחין בגנב שנכנס לחדר ומחטט בחפציו.

הוא צעק: גנב, גנב. כולם התעוררו בבהלה ותפסו אותו.

 

הסתבר שהוא בנו של השייח. השייח כעס מאוד על היהודים שהפיצו שם רע על בנו והטיל על כול משפחה קנס כבד. כסף לא היה להם לשלם, והם הטילו את האשמה על שלמה הצעיר שנאלץ לשלם מכספו את כל הקנס.

בהרגשה של פחד ועצב הם יצאו לדרכם. הרכיבה לכיוון עדן ארכה יומיים כשמדריך ערבי מוביל אותם במדבר.

בעדן נאלצו העולים להתיישב במחנה עולים הנקרא "מצעביין".

 

הם שוכנו בסוכות ואוהלים ונאלצו לחכות שנתיים בערך עד שקיבלו סרטיפיקאטים (אישור מהבריטים ששלטו בארץ). החיים במחנה היו קשים מאוד.  כולם סבלו ממחלות רבות ומחוסר פרנסה ומזון. אמי חלתה במחלה קשה מלווה בחום גבוה, שרק בדרך נס הצליחה להינצל ולהתרפא. אחותי ציונה נולדה במחנה, והשם ניתן לה מתוך תקווה שאולי בזכותה יגיעו לציון.

אכן זה מה שקרה ובשנת 1944 הגיע האישור לעלות לישראל באנייה דרך מצרים.  לפני העלייה לאונייה נציגי הסוכנות (ישראל) ביקשו מהעולים למכור להם את התכשיטים הכבדים כדי שהאנייה לא תטבע כביכול מהמשא הכבד. אמי הבינה מיד שכוונתם לא הייתה טובה וסירבה למכור את התכשיטים היקרים שלה.

בשנת 1944 הגיעו הורי באנייה לפורט סעיד שבמצרים, ומשם במשאיות הועברו לישראל, למחנה אוהלים בגבעת עדה בהרצליה.  במשך שנתיים גרו הורי באוהל בד בתנאים קשים מאוד. הם סבלו כמו כולם מקשיי פרנסה וממחסור באוכל, והגרוע ביותר הייתה השהייה באוהל  בימי הקיץ הלוהטים ובימי החורף הקרים.

אחותי, מזל נולדה באוהל וחברותיה של אמי היו המיילדות. אמי סירבה ללדת בבית חולים כי חששה שיחטפו את התינוקת. באותה תקופה הייתה בעיה של חטיפת ילדים תימנים בבתי חולים. לאחותי ניתן  השם מזל  כי הוריי קיוו שהיא תביא להם מזל ברכישת בית בישראל. אכן המזל היגיע.

אבי יחד עם מס' חברים, רכשו חלקת אדמה ובנו שכונה קטנה בת עשרה בתים ושמה בישראל "שכונת אחים". אחים על שום שכל חברי הקבוצה היו בקשר משפחתי אחים ובני דודים. אני נולדתי שנה אחרי שניבנה הבית וניתן לי השם – ברכה שבזכותי אלוקים יעניק לביתם ברכות רבות.

 

תקופת הצנע –  אני זוכרת את תקופת הצנע כאחת התקופות היפות בילדותי. אבי היה קונה לנו ממתקים בזכות התלושים שהמדינה העניקה לכל משפחה. כל שבוע כול ילד קיבל חפיסת שוקולד שאותה הוא אכל מתי שרצה. נהגנו להחביא את השוקולד כדי להרגיז את האחים שסיימו לאכול את שלהם.

בתקופת ילדותי לא היו סוגים רבים של ממתקים כמו היום. כשרצינו משהו מתוק אכלנו פרוסת חמאה או מרגרינה עם סוכר. הממתקים שקנינו כילדים היו בעיקר גלידות, ארטיקים קרח וחלב. מחיר גביע גלידה די גדול היה חצי גרוש. נהגנו לאכול הרבה חתיכות קרח כי בכל בית היה מקרר קרח. המקרר לא היה חשמלי. כל יום יומיים היינו קונים בלוק קרח עבור המקרר.

חיי הילדות שלי היו פשוטים, ללא מותגים, ללא טלוויזיה, מחשב, פלאפונים ועוד, אך ההנאה מהבילויים עם החברים בשכונה, בתנועות הנוער ובחצר ביה"ס היו כל כך מהנים שעד היום כשאני נזכרת בהם עולה חיוך רחב על פני.

אני חייבת לומר שאני מאוד שמחה שהורי החליטו לעשות מעשה אמיץ ולעלות לארץ ישראל.על אף המלחמות והבעיות הביטחוניות. אין כמו לחיות במדינה עצמאית שהיא שלך, שהרי אם לא כן, מי יודע אילו חיים היו  לי שם בתימן המוסלמית….   

קישור לסירטון תיעוד

מורה מובילת תכנית, מרסל לוי, תשע"ה