מאגר סיפורי מורשת

אימא מלכה (ויני) נברו נולדה בשנת 1921 באמסטרדם כנכדה של החזן הראשי בבית הכנסת הפורטוגזי. אימא הייתה מבית ציוני, אחת משלוש בנות שכולן עלו לישראל, כולל ההורים בין השנים 1946 ל- 1952. כהכנה לעלייה השתייכה אמי לקבוצת הכשרה חקלאית בימי מלחמת העולם השנייה, ותמורת עבודתה אצל איכר הצליחה לקבל שתי ביצים וליטר חלב ליום עבודה בחליבה בידיים, אותם הביאה בשנות הרעב הגדול של סוף המלחמה למשפחתה שהצליחה להינצל.

אימא ואבא, 1970

אבא שרגא (פרדיננד- פרנץ) אנגל נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1917. בילדותו למד ב'חדר'. בנעוריו הצטרף לתנועת מכבי הצעיר, לא הסכים להתגייס לצבא הצ'כי, למרות ואולי בגלל שאביו שירת  בצבא גם לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. עזב להולנד בשנת 1937 במסגרת הכשרה חקלאית לקראת עלייה לארץ. הוא עבד במשקים רבים וצבר ניסיון בטיפול בבעלי חיים, בעיקר בבקר ובסוסים. בתקופת ההכשרה הכיר את אימא והם התאהבו. עם כיבוש הולנד על ידי הגרמנים בשנת 1939 התחילו קשיים בתנועה ממקום למקום ופחתו המפגשים, אם כי נשמר הקשר. בשנת 1942 אבא ניסה להגיע לשוויץ ולהינצל. הוא היה חלק מהמחתרת ההולנדית נגד הכיבוש שסייעה ליהודים להבריח גבולות. הצליח להגיע לפריז, שם גר כחצי שנה ועבד במאפיה. חדרו במלון שימש כמקום מפגש עבור יהודים שביקשו להשיג תיעוד מזויף שנופק על ידי המחתרת. כשהגיע זמנו לקבל אף הוא ניירות שיאפשרו לו לעבור את הגבול לשווייץ, בדיוק הגיעו לפריז זוג חברים מההכשרה שלו והאישה הייתה בהריון. אבא שרגא העביר את הזכות לניירות עבור הזוג, שהפכו לחברים טובים עוד יותר – משפחת לביא ממושב היוגב. הם עברו מיד את הגבול לשוויץ. בסוף דצמבר שנת 1942 הגיעו הגסטפו לתפוס את אבא בחדרו, עקב הלשנה. הוא נשלח למחנה המעבר ב'דראנסי'- Drancy, כאן התארגנו ויצאו המשלוחים מפריז לאושוויץ. לאחר חודשיים בדראנסי אבי הועמס לקרון רכבת שיועד לבקר, בצפיפות לא אפשרית. כשהרכבת האטה בעיר Metz, ניסה והצליח לברוח מהקרון עם עוד אנשים, אך כולם נתפסו ונורו או הוכו קשות, חלקם נהרגו. הם הושלכו לקרון כולם ביחד ונאלצו לשכב כשפניהם למטה, דם הפצועים זרם על רצפת הקרון והם הוכרחו לשיר. בתחנה נוספת נשלח אבא להביא מים וניצל הזדמנות זו לחזור לקרון אחר. כשהגיעו לאושוויץ, כל אלו שניסו לברוח בזמן המסע התבקשו להרים את ידם ונורו למות בו במקום. אך אבא, שעבר כאמור לקרון אחר, לא עשה כן. המספר שקועקע על זרועו היה 101057.

על הרציף הוא מוין כמובן ללכת ל"עבודה", הוא היה בן 26, גבר צעיר וחסון שידע לעבוד בעבודה פיזית. הוא עסק בפינוי גופות ואפר מהקרמטוריום. למזלו היה שם 'קאפו' שהכיר אותו כיוון שהיה יהודי צ'כי מאותה עיירה בה אבא נולד וגדל – Parkan. זה אפשר להינצל בכך שעבר לבירקנאו, שם עסק בין היתר בפרימת בגדי הנספים וחיפוש זהב ואבנים יקרות שהוסתרו בתפרי הבגדים. הוא נתפס 'על חם' כשמכר אבן יקרה תמורת כיכר לחם. העונש היה לעבור למחנה עבודה 'גולישאו' במערב פולין. שם עבדו רוב הזמן בעבודות של חציבה, חפירה וסבלות.

עם התקדמות החזית של הכוחות הרוסים ממזרח התארגנו השומרים/הסוהרים ל'מסע המוות' לכיוון גרמניה. במסע זה בכל ערב נחפרה תעלה אליה נורו למות כל מי שלא יכול היה להמשיך. השלג של שנת 1945 היה עמוק ואירופה כוסתה בו למשך חודשים רבים. ההליכה בשלג הייתה קשה מנשוא גם לשומרים הגרמנים, אף הם נחלשו, בשלב מסוים לנו במתבן חציר והאסירים הבינו שנשארו רק שלושה שומרים. הם קמו על השומרים הגרמנים והרגו אותם בלהב מחרשה וכך יצאו לחופש. אבא לבש את ה'שינל' (מעיל חורף כבד ארוך מצמר שחור) של אחד מהם והגיע לבוש בו להולנד לאימא, אחרי ששרד גם תקיפת מטוסי בנות הברית על רכבת גרמנית שנסעה מערבה, שעל גגות הקרונות שלה היו מצוירים צלבי קרס. אחד מחבריו למסע זה נהרג ממש לידו בתוך הקרון הצפוף.

אבא חזר לחווה החקלאית אותה עזב בשנת 1942. תוך מספר ימים אימא שמעה על כך והזמינה אותו. הוא בא לבית הוריה. אימא כתבה לו מכתבים במשך שלוש השנים בהן נעדר מהולנד. ממש כאילו התכתבה אתו. למרות שלא נשלחו. זהו תיעוד יומני מיוחד ששמור כיום במוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות. אבא השתחרר בתאריך 23 באפריל 1945. כשהגיע לבית הורי-אימא היה עם תופעות של 'מוזלמן' לאחר שחרור: נפוח בצורה קיצונית בגלל האוכל. הוא שרד את התופת הגרועה ביותר והיה חדור אמונה להמשיך בדרכו ולעלות לארץ ישראל. בספטמבר שנת 1945 התחתנו אבא ואימא באמסטרדם ומיד עזבו לצרפת בדרכם למרסיי, שם המתינו לאשרות – "סרטיפיקטים". אימא לא הסכימה לעלות לישראל בצורה 'לא לגאלית'. אחרי חצי שנה בה אבא עבד כמדריך בגננות ואימא 'משגיחת כשרות' במחנה מעבר לעקורים של אגודת ישראל, הם קיבלו אשרות ועלו באונייה שנחתה בנמל חיפה בתאריך 23 לאפריל 1946, בדיוק שנה לאחר שחרור אבא מהמחנות.

ההורים האוהבים ויני ושרגא, 1975

על אף שחבריו של אבא ביקשו מהם שיגיעו לקיבוץ כפר מכבי, וחבריה של אימא ביקשו מהם שיגיעו לקיבוץ חוליות (שדה נחמיה), החליטו הוריי להתמקם במושבה יקנעם, כיוון שהכירו בה איש יקר שהגיע לפני המלחמה מאמסטרדם ובנה בית גדול, בו יכול היה לארח אותם לתקופה ראשונה (דוד משה כהן). המושבה יקנעם הוקמה בשנת 1935 על אדמות שנקנו על ידי יהושע חנקין בשנת 1934 ונמכרו ליהודים באירופה לפני המלחמה. זהו אחד המקומות היחידים בארץ ממנו פונו האריסים הבדואים מהאדמות בהסכם, הם עברו לנחל ציפורי. כתוצאה מהסכם זה לא נורתה אף ירייה בישוב עצמו במהלך מלחמת השחרור. בסרטון שעשינו לפני מספר שנים ראיינו את אחמד סבטן מכעבייה שנולד באדמות יקנעם (בכפר קירי). הוא סיפר שאלו שלא הסכימו להתפנות מקירי לאדמות נחל ציפורי, מצאו עצמם לאחר המלחמה במחנה פליטים בג'נין.

אחי הבכור ג'וחא (יוסף) נולד חודשיים לאחר הגעת אימא ואבא לארץ, ואני נולדתי פחות משנתיים לאחר מכן. אחרי נולדו אילן, רוני (אחות) ועוזי. אימא ילדה חמישה ילדים תוך תשע שנים. הייתה תקופה קשה בכל קנה מידה. למעשה היא רצתה ללדת שישה ילדים. אחד כנגד כל מיליון שנספו בשואה. אך לדבריה ראתה כמה קשה לאחר חמישה. ההורים חתרו להקמת משק חקלאי פרטי לעצמם, אך עברו את כל המדורים עד שהדבר התאפשר. אבא עבד כסבל במכון התערובת. הוא הרים על גבו הרבה שקים, עבד בהכנת טיט עבור בנאים, עסק ב'טילוף' פרות, טיפל עבור שכר בפרסות סוסים, עבד כ'מזריע' בשבתות וחגים, תיווך במכירת בקר לסוחרים ועשה 'ביקורת חלב' ברפתות. הוא לא בחל בשום אפשרות לפרנסה. אחרי מספר מעברי דירה בתוך יקנעם, כשבאחד הבתים ההורים ישנו עם להקת אפרוחים באותו חדר, הצליחו בשנת 1950 לזכות בדירת רסקו על נחלה. בבית החדש היה חדר להורים וחדר לילדים ואף נבנה חדר נוסף ו'סלון' עם הולדת אחי הצעיר בשנת 1955.

אני בן 12, 1960

אבא שירת במילואים בצבא וגויס בשנת 1956 בעת מלחמת סיני. אימא נותרה שוב לבד ועם חמישה ילדים ומשק. מאוחר יותר אבא הזכיר את תקופת השמירות במוצב סוסיתא שהגן על קיבוץ עין גב. שם בשמירות חשש שהרובה הצ'כי לא יירה בשעת הצורך, כפי שקרה במלחמת השחרור. הרובים שנקנו והובאו לצרכי הלחימה יוצרו על ידי עובדי כפייה בשירות הגרמנים והורכבו בהם נוקרים קצרים, או היו פגומים בכוונה באופן אחר. בעמדת השמירה היה לו די זמן לחשוב על הדרך שעבר, מעובד כפייה במחנה ריכוז ועד להחזקת נשק חוקי להגנת העם והארץ. בלי הפרזה.

אימא אהבה את אבא מאוד ותמכה בו רבות על אף עברו הקשה. בהיותם מאוהבים, השרו בבית אוירה חיובית ואופטימית למרות הקשיים. אני אישית הפניתי כלפיהם ביקורת, פעמים רבות. הם היו חזקים ונחושים ועמדו בלחצי. הקשרים בין כולם במשפחה היו והנם מאוד חיוביים. היינו מגובשים מאוד סביב העבודה במשק ובשדה והיו תחומי אחריות וחלוקת תפקידים יעילה. בסך הכל היינו עניים ושמחנו בחלקנו. במשך השנים בזכות הידע של שני הוריי, שיתוף הפעולה שהיה ביניהם, הצניעות, ההתמדה והחריצות … וגם הרוח הטובה שהפיצו סביבם, המשק התפתח והתבסס מכל בחינה.

אחיו של אבא עלה לארץ עוד לפני פרוץ המלחמה. הוא הצטרף לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. בסיום המלחמה בחיפושיו אחר אבא הגיע לחתונתו באמסטרדם. מרים, אמו של אבא, גורשה מביתה בבודפסט בשנת 1944 במסע המוות של יהדות הונגריה. היא הצליחה לברוח ולהינצל, עלתה לארץ והצטרפה לשני בניה.

אני בן 17, מקום ראשון במירוץ סיני 800 מ' בטבעון

אני התגייסתי לצנחנים במקרה ולא מתוך אידאולוגיה או צבע הכומתה. הייתי קוטר גדול ודווקא אימא עזרה לי לעבור את ההתחלה הקשה בטירונות, ובהמשך ככל שנשארתי/חזרתי לצבא והתקדמתי ב"סולם הדרגות" והתפקידים הבאתי קורת רוח וגאווה להורי ולמשפחתי. אני חייב לציין שבילדותנו לא הוזכרה השואה בבית אלא בהקשר לשיחות על הרעב ששרר בהולנד במלחמה ולאחריה. אסור היה להשאיר אוכל בצלחת.

כל העובדות שצוינו נמצאות במוזיאון באושוויץ בו מוזכר האסיר שרגא פרדיננד-פרנץ- אנגל עם מספר זרוע 101057, וכן בספר המשלוחים מדרנסי שהוציאו לאור סרג' וביאטה קלרספלד- Beate&Serge Klarsfeld.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

איור של אריה טופור