מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי הוא זליכה ואני קרויה על שם סבתא שלי. נולדתי בשנת 1942 בבחריין עלינו לארץ בשנת 1950. בחריין היא מדינת אי מזרח תיכונית, הממוקמת במפרץ הפרסי.

יש לי אח אחד ושמו רחמים. אני הבכורה וכבכורה הרגשתי שאני אחראית על אחי שהיה קטן ממני בארבע  שנים. הורי התייחסו אלי ואל אחי באופן שווה ואף אחד מאיתנו לא קיבל יחס שונה ובגלל שהיינו רק שני אחים – רק אני ואחי, היינו קשורים מאוד אחד לשני.

הבית שלנו בבחריין, שהיה עשוי מעץ היה באזור מעורב יהודים וערבים. הערבים בבחריין התייחסו אל היהודים טוב מאוד. בבחריין חמי היה ראש הקהילה היהודית וגם שוחט, מוהל ומשיא. חיינו טוב מאוד בבחריין.

שכנות טובה מצילה חיים

אז לפתע הכריזו בשנת 1948 על מדינת ישראל. הגיעו אלינו אזהרות על כך שהתחיל פוגרום, שבוזזים  את כל היהודים ושהורגים אותם. אמא שלי רצתה להחביא את כל הזהב שהיה לה. היה מעט מאוד זמן להחליט איפה להחביא והיא לא ידעה איפה. לבסוף היא החליטה לחפור בור ליד הגחלים שעליהם הייתה מבשלת ובבור, מתחת לגחלים היא טמנה את כל הזהב. היינו בסכנת חיים והשכנים הערבים שלנו הסתירו אותנו בחדר בביתם. הם אמרו לנו להיות בשקט ולא לדבר בכלל. הסתתרנו בשקט בשקט מתחת למיטות שלהם בחדר סגור. השכנים הערבים שלנו הניחו לידנו, מתחת למיטות קערות כדי שנוכל להתפנות בהן ולא נצא החוצה כלל. הם סגרו את הדלת וכך נשארנו סגורים ומפוחדים מתחת למיטות בחדר הסגור.

כך הסתתרנו בדממה מתחת למיטות ואז שמענו את הקולות של הפורעים שנכנסו לבית שבו הסתתרנו. הקולות שאלו בכעס: "יש לך יהודים בבית?" השכנה שהסתירה אותנו ענתה ואמרה להם "שילכו לעזאזל היהודים! שיהרגו אותם" השכנה שהסתירה אותנו הייתה בהריון מתקדם. היא נשבעה להם בעובר שבבטנה שאין אצלה יהודים בבית. אנחנו שמענו את הכל ממקומנו מתחת למיטות ואבא שלי, שחשב שכבר עומדים לתפוס אותנו ולהרוג אותנו ביחד עם השכנים הטובים שלנו, התכונן להילחם בפורעים. הוא יצא ממקומו מתחת למיטה ועמד מול הדלת כשבידו סכין גדולה.

בינתיים שמענו את הפורעים שולם את השכנה איפה יש לה עוד חדרים, אבל היא המשיכה להישבע שאין אצלה יהודים. כיוון שנשבעה בעוז וכיוון שהייתה בהריון מתקדם, הפורעים השתכנעו שאכן אין יהודים אצלה בבית והלכו לדרכם. אנחנו נשמנו לרווחה כיוון שידענו שניצלנו ממוות בטוח.

למחרת השלטון בבחריין עצר את כל הערבים שהתפרעו. הפורעים נתבקשו על ידי השלטונות להחזיר ליהודים את כל מה שבזזו מהם ולהניח את כל מה שלקחו וגנבו מהיהודים ברחבה מסוימת. השלטונות קראו ליהודים לצאת מהמחבוא שלהם ואמרו להם איפה הרחבה הזאת. היהודים נקראו לבוא לקחת את מה שימצאו שם שהוא שלהם. היהודים הלכו לרחבה ושם חפשו, מצאו לקחו את מה ששלהם. הפורעים בזזו וגנבו לנו את מכונת התפירה של אמא וכאשר אמא מצאה ברחבה את מכונת התפירה שלה היא הייתה מאוד שמחה כשמצאה אותה כי אמא הייתה תופרת בבחריין וזו הייתה הפרנסה שלה.

חזרנו הביתה וראינו שהפורעים הרסו את כל הבית שלנו. אמא נגשה מיד לבור הגחלים לחפש שם את הזהב שהחביאה וראתה לחרדתה שהבור חפור. היא התחילה לחפור בקדחנות כשהיא צועקת "לקחו לי את הזהב" לתדהמתה ולשמחתה התברר לה שהבוזזים פספסו במילימטרים את הבור שבו היא החביאה את הזהב וכך ניצל כל הזהב שהיה להוריי.

אחרי האירועים האלו חמה של סבתא שלי החליט לעלות לארץ ישראל. עלינו לישראל בשנת 1950 כשאני ילדה בת שמונה. בארץ שונה שמי לפנינה. שם המשפחה המקורי שלי היה שמואל, ולאחר שהתחתנתי הפכתי להיות פנינה כהן. אחרי שנים רצה הגורל והפגיש אותי ואת בנו של ראש הקהילה היהודית בבחריין. התחתנו ומאז אנחנו חיים באושר רב. כל שנה מתכנסים כל בני המשפחה וחוגגים: ימי הולדת, חגים, אירועים משפחתיים, ועוד…

בארץ שחקתי בשעות אחר הצהריים עם חברים מהכיתה בקלאס. אני נהנית לראות שהמשחק קלאס שאני אהבתי לשחק בילדותי מוכר גם היום וילדים משחקים בו. כשגדלנו קצת היינו נפגשים במועדון, משחקים שם ועושים פעילויות של אש לילה. היו באים אלינו מדריכים מקיבוץ החותרים ומלמדים אותנו כל מיני שירים וגם משחקים.

איך ניצלתי שוב על ידי אנשים טובים

בגיל 16 ניצלתי שוב על ידי אנשים טובים. הלכתי עם שתי חברות לים. זה היה אמצע שבוע ולא היה אף אחד בים רק שלושתנו. אני ואחת החברות נכנסנו למים כשהחברה השלישית נשארה על החוף. ואז בעודנו שוחות ומשתוללות בים התחלתי לטבוע ושמעתי את החברה שנכנסה ביחד איתי למים צועקת אלי  "פנינה תחזרי אני טובעת!"  ניסיתי לשחות אולם לאט לאט  והרגשתי שכוחותיי עוזבים אותי. עייפתי מאוד וחשבתי שתיכף אטבע כאשר לפתע ראיתי זוג אנשים מתקרבים לחוף. מצאתי עוד מעט כוחות וצעקתי לחברה שנשארה על החוף שתגיד להם שהחברות שלה הולכות לטבוע. זוג האנשים לא נבהלו ומיד נכנסו למים ומשכו אותנו החוצה לחוף וכך ניצלנו. לאחר מכן לקחו אותנו לבית חולים, כדי לוודא שהכל בסדר ורק אחר כך החזירו אותנו לבית. למחרת הייתה ידיעה על כך בעיתון.

כשהייתי בת 16 בשנת 1956 הייתה מלחמת סיני הידועה בשם: מבצע קדש. במלחמת מבצע קדש גרתי בפרדס חנה, ופחדתי מהמלחמה ואז כשגדלתי רציתי להתגייס לצבא אולם אבא של, שהיה אדם דתי, לא רצה שאני אתגייס לצבא והוא כפה עליי ללכת להצהיר שאני דתייה. אני מאוד התאכזבתי מכך, כי הייתי בחברות נוער שחנכו אותנו להתגייס לצבא.

לפני שאבי נפטר, הוא היה מאושפז בבית חולים, כי הוא סבל ממחלה בדם והיינו לוקחים אותו כל חודש לתל השומר בתל- אביב, והיו מחליפים לו את כל הדם בגוף. בדיוק באותו הזמן אחי רחמים היה אמור להתחתן ואז שבועיים לפי חתונתו הודיעו לנו שאבא נפטר. בתחילה אחי ביטל את החתונה אבל הרב אמר לנו שחייבים ליישם את החתונה לאחר שהיא נקבעה.

כיום אני בת 76, ובזכות האנשים הטובים שעזרו לי בדרך, זכיתי לעלות לישראל, להקים כאן משפחה ואני עכשיו אמא ל- 5 ילדים וסבתא ל- 11 נכדים ובינתיים נינה אחת.

הזוית האישית

פנינה כהן: החוויה העיקרית היא שאני נפגשת עם הנכדה שלי, ומספרת לה על מה שחוויתי בעבר.

הנכדה עמית: אני חולקת חוויות עם סבתא שלי ולומדת על הילדות שלה.