מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אני קוראת לה "אמא אמא" ומאז לא ראיתי אותה

ברק וסבתא עמנואל בכיתה
שרה עמנואל
סיפורה של סבתא שרה עמנואל - שואת יהודי צרפת

סיפורה של סבתא שרה עמנואל 
 
אני נולדתי בוינה שבאוסטריה בשנת 1929 כאשר הייתי בת שישה חודשים. הוריי הביאו אותי לפריז אשר בצרפת. התחנכתי בבית ספר "להיק" שכל הילדים היו מכל מיני עמים ומכל מיני דתות ותרבויות.
שואת יהודי צרפת – מאז לא ראיתי את אמא
בשנת 1940 נכנסו הגרמנים לצרפת. היינו צריכים ללבוש את הטלאי הצהוב ששמה "יהודי", הגבילו אותנו, אסרו עלינו להיכנס למסעדות לבתי קפה לקולנוע בערב היה עוצר היה אסור לצאת מהבתים. ובינתיים היו תופסים את היהודים ברחובות.
 
יום אחד שלא הייתי בבית ספר אמי חזרה מהשוק ואמרה שתופסים יהודים ברחובות. אנחנו פחדנו. כעבור כמה זמן דפקו דפיקות חזקות בדלת ושפתחנו את הדלת ראינו קצין גרמני עם עוד שניים ושאלו את אמי: איפה אחיך? אמי אמרה: לא יודעת.
 
בינתיים רוקנו את כול הספרייה אמי ירדה למטה ליד האוטו מסע ביקשה מהם פתק שהם לקחו את הספרים כאשר שמעו את זה לקחו אותה איתם. אני שומעת את כל זה ואני רואה שאמי עולה על אוטו מסע ואני רצה אחריי האוטו ואני קוראת לה:" אמא אמא"
ומאז לא ראיתי אותה.
לאחר מכן עליתי הביתה כולי מפוחדת סבתי הייתה עם כאבי בטן איומים התחילה לשלשל מרוב פחד. אבי היה בשוק ולא היה יכול לדבר. לא ידענו מה ילד יום. מה יקרה? זה קרה בשנת 1942 . אבי היה עובד בבית מתקן שטיחים.
 
גם את אבא לקחו 
עברו ימים אני המשכתי ללכת לבית הספר. השנה הייתה 1943. יום אחד נשמעו דפיקות חזקות בדלת אני פתחתי אותה וראיתי קצין גרמני ועוד איש לא במדים. הקצין אמר לאבי שייקח בגדים ויארוז במזוודה אותו דבר גם לי. האיש שהתלווה איתם היה בחור צרפתי. ביקש ממני להראות לו את הדירה. הלכתי אתו עד שהגענו למטבח. שאל אותי אם אני רוצה ללכת עם אבא שלי? עניתי לו שכן. הוא אמר לי שאם אלך עמו יפרידו ביננו. שאני אחשוב שוב. אמרתי לעצמי מוטב שאשאר עם סבתא שלי. לבסוף אמרתי שכן מסכימה להישאר עם  הסבתא שלי. אז ראיתי שאבי סיים לארוז ולקחו אותו.
נשארתי עם סבתא 
נשארתי עם סבתא שלי. היא היתה מבשלת . אני הייתי הולכת לקניות, הכל היה אז בתלושים. עבר עוד כמה זמן ושוב התחילו לקחת יהודים. אמרתי לסבתא שלי ששוב לוקחים יהודים אז היא אמרה לי "תברחי" "איך אעזוב אותך לבד?" ענתה לי " אל תדאגי אני זקנה את צעירה וכל החיים לפניך" ההחלטה הייתה קשה מאד בשבילי. היא אמרה לי "תלכי לבית הכנסת".
במנוסה נפרדת מסבתא – למקום מסתור במנזר
כך נפרדתי ממנה ונסעתי לבית הכנסת. דודי היה רב שם וכולם הכירו אותו. דיברו איתי. סיפרתי שסבתא לבד שידאגו לה. כעבור זמן מה סידרו לי מקום מסתור במנזר בהרי ג'ורה אשר במזרח צרפת. שם הכרתי עוד  שתי בנות יהודיות והיינו ביחד.
 
ההלשנה
יום אחד כאשר היינו לבד שוחחנו ביננו על געגועים להורינו ומה יהיה גורלנו, שמעתי רעש מעבר לדלת ואמרתי לבנות להמשיך לדבר. כאשר פתחתי את הדלת ראינו ילדה מבוהלת ששמעה מה שדיברנו ואז אמרתי לבנות. שעכשיו היא תלך להלשין עלינו. לא עבר הרבה זמן האחות הראשית של המנזר באה אילנו ואמרה לנו שהילדה הלשינה ויודעים שאנו יהודיות ומאד מסוכן שנשאר פה. גם בשבילם . אמרה לבנות שיחזרו להוריהם, כי הם התחבאו. אותי היא מסכימה לקבל כי אני יתומה. אותו רגע לא אמרתי דבר. הייתי מאד  מפוחדת להישאר לבד ופחד שייהפכו אותי לנוצרייה.
 
הבריחה לפריז
אמרתי לבנות כאשר יגיעו לפריז שישלחו לי תרשים של הנסיעה וכסף ונפגש שם בתחנת רכבת. כעבור זמן שלחו לי מכתב עם כסף. אז תכננתי את בריחתי. לקחתי את מזוודתי ויצאתי מהשער. כולי מפוחדת. לא הייתה לי ברירה. הלכתי בצדי הכביש כאשר אני רואה קבוצת של גרמנים שרים בקולי קולות. ראיתי גן ציבורי והחלטתי לשבת שם. הרגשתי שעשיתי שגיאה  ומסוכן. קמתי ובהליכה ראיתי בית קולנוע. קניתי כרטיס ונכנסתי כמובן לא הייתי מסוגלת לראות את הסרט. כל הזמן הסתכלתי על שעון כי הייתי צריכה לקחת את הרכבת לפריז.
 
בשעה 18 בערב קניתי כרטיס וכאשר הגעתי לקרון, מה אני רואה? מלא אנשים ואין מקום לשבת. לפתע ראיתי בחור צעיר מנמנם והתיישבתי על ידו. סוף סוף הרכבת התחילה לנסוע… כעבור זמן מה היא עוצרת וקצין גרמני עולה ומבקש תעודות. אותו רגע חשבתי עולמי נחרב! זו פעם הראשונה שמא פחדתי. דפיקות הלב הרגשתי אותן בציידי המצח! אמרתי בלחש "שמע ישראל" עצמתי את עיני. הקצין עבר עם הפנס ושמעתי שהוא מתרחק והרכבת שוב התחילה לנסוע ואז פקחתי את עיני. ונשמתי לרווחה.
 
כך הגעתי לפריז בבוקר. ולתדהמתי איני רואה אף אחת מהן. חשבתי לעצמי. "אולי קרה להן משהו..?" מה לעשות? שוב נסעתי לבית הכנסת, שקיבלו אותי בצעקות. מדוע ברחתי משם? עניתי להם " פחדתי שיהפכו אותי לנוצרייה".
 
בית יתומים בפריז
כעבור זמן מה שלחו אותי ל"לה לואר" ממערב צרפת, לגור אצל משפחת איכרים. שם הייתי עד סוף המלחמה. לאחר מכן העבירו אותי לבית יתומים בפריז. שם היו באים חיילים מהבריגדה והיו מסרים לנו על פלשתינה. זה קסם לי מאד . החלטתי לעלות ארצה. שוחחתי על כך עם המנהלת של בית היתומים אשר אמרה הרעיון יפה מאד. ואמרה שתעזור לי. 
העליה לפלשתינה
בא היום הגדול שהייתי צריכה לנסוע . עליתי על הרכבת עם עוד  נוער יהודי. עד לעיר נמל מרסיי.היינו  במחנה "ארנס". השנה 1945 עליתי לארץ ישראל במחנה ארנס באו אנשים בני מנוער מבוגרים מכל קצוות צרפת. הסיעו  אותנו בנמל מרסיי marseille שם צריכה להיות האנייה  שתיקח אותנו. האוניה עגנה ואמרו לי לעלות בשם אחר.. שם האוניה הייתה מטרואה mataroua .הייתי מאד נרגשת, לא דיברתי עם אף אחד וצייתי להוראות של אנשים באוניה. הכניסו אותנו למטה. שם היו מיטות על שתי קומות. כל אחד בחר לו איפה  להיות.. אסרו עלינו לעלות על הסיפון כי האנגלים רדפו אחרינו. היינו מוסתרים שם.
 
הנסיעה הייתה קשה כולנו מלאים חרדות… וכך נסענו שבוע ימים. ביום השביעי הרשו לנו לעלות אמרו לנו לראות את חופי ישראל. ואמרו "רואים שם? שם זו העיר חיפה. עיר נמל שהיינו צריכים לרדת. כאשר ראינו אותה מרחוק כולנו עם דמעות של שמחה והתרגשות התחלנו לשיר את ההימנון. "התקוה".
 
כל אחד מיהר לקחת את חפציו כדי לרדת אך לדאבוני כאשר  ירדתי מהסיפון ראיתי חיילים אנגליים עם רובים מופנים אלינו. לא הבנתי מה קורה… לקחו אותנו במשאיות והובילו אותנו למחנה ששמו עתלית. שם הייתי זמן מה לא עשינו דבר. השעמום היה גדול וגם התסכול.
 
בריחה מעתלית
יום אחד ניגש אלי ידיד שלי ואמר לי באוזן שהלילה אנו בורחים משם ועלינו לישון עם בגדים. בהתחלה חשבתי שזו בדיחה אך מהר מאד ראיתי שדבריו אמתיים. כאשר באה הלילה כלנו בחדר. נשכבנו עם בגדים. באמצע הלילה דלות נפתחות ואנשים רעולי פנים עם כובעים של cow-boy עושים לנו סימנים לקום לקחת את המזוודה וללכת אחריהם. הכל נעשה בשקט מופתי. יצאנו מהשער האחורי. והלכנו מהר ככל שאפשר כי, היתה פחד שהאנגלים ירדפו אותנו. כך הלכנו ברגל . באמצע  הדרך אמרו לזרוק את המזוודה כי הייתה מקשה ללכת. וכך הגענו לקראת הבוקר  לקיבוץ בית אורן.  לאחר שנתנו לנו אוכל ושתיה החליפו לנו בגדים. מכנסים קצרות וכו'. אחרי זה נסעתי לקיבוץ  אלונים שם שאלו אם אני רוצה להישאר ? עניתי שלא, כי רציתי להיות בקיבוץ "דפנה" עם יתר החברים שלי.
 
קיבוץ דפנה – מצטרפת להגנה – מעבר לירושלים
לאחר מכן נסעתי לקיבוץ ושם היינו עובדים, חצי יום ולומדים חצי יום. שם הצטרפתי ל"הגנה". לפני קום המדינה: עזבתי את הקיבוץ בשנת 1947 ועברתי  לירושלים שבה הייתה לי משפחה. למדתי להשתמש בנשק שאז קראו לו סטנד ורימונים. הייתי בלילות שומרת  בירושלים. למדתי בבית ספר לאחיות. בזמן הזה היו הפגזות מהערבים . על ירושלים. האנגלים הטילו עוצר בלילה. אסור היה לצאת מהבתים. אז  היו שלושה מחתרות. "ההגנה" "אצ"ל"  "לחי" שהיו נלחמות נגד האנגלים והערבים.
 
יום אחד בלכתי בבוקר לפתע שומעת רעש גדול פיצוץ  אדיר. זה היה הפיצוץ הגדול שההגנה פוצצה את המלון ברח' בן יהודה ששם שכנו אנגלים. וזה עשה רעש גדול במדינה. אני אותו יום ניצלתי בנס. באותו זמן ה"פגזים" (פצצות) היו נופלים לפתע פתאום. אי אפשר לצפות מראש ולי קרה שהייתי ברח' מחנה יהודה. לאחר שחציתי את הרחוב שנייה אחרי זה נפל פגז…ניצלתי….
 
החיים היו קשים מאד, ירושלים הייתה במצור אין יוצא ואין נכנס אליה. היינו עומדים בתור בשביל מים. היו מחלקים מים. היינו גם עומדים בתור לחלוקת נפט שהיה מצרך מאד מבוקש. אז היו פתיליות. שהיינו ממלאים  בנפט ומדליקים עם גפרור ושם היינו מבשלים אוכל. היה עוד מתקן שקראו לו "פרימוס" הלהבה הייתה יותר חזקה. היינו משתמשים בה, כדי לעשות כביסה.   
 
הכרזת המדינה בשנת 1948, החיים בירושלים היו מאד קשים. כל הזמן היו שומעים ברדיו  על קרבות מכל מיני מקומות. סוף סוף בא הרגע שכל המדינה מחכה, היינו במתח, אילו מדינות ייצבעו בעד הכרה במדינתנו. לבסוף דוד בן גוריון שהיה ראש ממשלה דאז, הכריז על מדינה יהודית בארץ ישראל !
אי אפשר לתאר במילים את שמחת העם !!
אנשים התנשקו זה עם זה ויצאו לרחובות בריקודים !!
 
לאט לאט  החיים חזרו למסלולם. אני התגוררתי אצל משפחה שלי. סיימתי את לימודי וחברי שגר בחולון עם משפחתו בא לקחת אותי אליו. גרתי בחדר עם אחותו בהסכמת הוריו. בשנת 1949 התחתנו. הקמנו את ביתנו בחולון. שם נולדו לנו ארבעה ילדים.
 
בעלי נפטר בשנת 2004. אני גרה באותו בית. היום יש לי 13 נכדים ו- 12 נינים.
כן ירבו! 

מילון

לדאבוני
לצערי

ציטוטים

”ראש ממשלה, הכריז על מדינה יהודית בארץ ישראל, אי אפשר לתאר במילים את שמחת העם“

”"פחדתי שיהפכו אותי לנוצרייה".“

הקשר הרב דורי