מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעפולה, "עיר יזרעאל", בא' תשרי תש"ג, 1942.

 

1942, באמצע מלחמת העולם השנייה, בזמן שמכונת המוות הנאצית הייתה בשיא יעילותה. הוריי עלו ארצה באמצע שנות ה-30 (1934-1935) מגליציה אשר בפולין, אחרי הכשרה ב"קיבוץ" מיוחד, כדי שיוכלו לעבוד בארץ המדברית (בחלקה), השוממה והעוינת. אבי עלה עם אישה שאותה נשא כחלק מהזיוף שברישיון הבריטי לעלייה זוגית. הגירושין נערכו מיד כשהגיעו לארץ…

בפולין שעל אדמתה אירעו הפשעים הנוראים נגד האנושות, נשארו רבים מקרובי המשפחה: הורים, אחיות ואחים, ילדות וילדים…

 

לאבי הייתה השכלה יסודית בלבד, אבל בלימודי הקודש היה תלמיד חכם ממש. אמי גם היא לא הייתה בעלת השכלה רשמית, אבל הייתה מצוידת בחכמת חיים עשירה מאוד. לאחר שנישאו, בשנת 1936, עברו לגור בעפולה אשר בעמק, ושם חיו כמעט כל ימיהם. שם נולדה אחותי ושם נולדתי אני. אבי היה פועל בניין ואמי הייתה עקרת בית, והביטוי "כל ימיהם" נכון גם בעניין זה.

 

אינני זוכר הרבה מתקופת הילדות המוקדמת. מתקופת המנדט הבריטי אני זוכר רק משוריינים בריטיים, נושאי מקלעי ברן, מסיירים לעתים ברחובות. אבי היה חבר ה"הגנה", ויצא לעתים לשמירה (ואינני יודע היכן).

 

מלחמת העצמאות פרצה בהיותי בן 6. אני זוכר ממנה רק ריצה בלילה אל ה"מקלט", שנחפר מתחת לבית בצדו השני של הרחוב, כדי להסתתר מהפצצות המטוסים העיראקיים. בית אחר, בצידו האחר של רחוב אחר, שספג פגיעה ישירה של פצצה במרכזו. במלחמה הזו נפלו כ-6,000 לוחמים, מהם רבים שהגיעו כפליטים מאירופה החרבה, ונשלחו היישר אל שדה הקרב. מתוך כ-600,000 היהודים שחיו אז כאן  1% של חללי מלחמה, זהו שיעור עצום וכואב. לא ידעתי אז כמה מבני משפחתי השתתפו בקרבות, אבל נהגתי להשתתף בטקסי הזיכרון ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

 

למדתי בבית ספר יסודי (אז לא הייתה חטיבת ביניים) ממלכתי-דתי. למדנו לימודי דת וגם לימודים כלליים, על פי התוכנית המצוינת שהייתה נהוגה אז לפי הוראות משרד החינוך. אתנו למדו ילדי עולים, יתומים מכל קצווי תבל, ואני זוכר היטב את העולים מתימן, שסבלו קשות מן השלג שירד בשנת 1950 בכל רחבי הארץ, וגם אצלנו. אחרי 8 שנים עברתי ללמוד בבית הספר התיכון העירוני, במגמה ההומניסטית: למדנו היסטוריה (עברית וכללית), ספרות (עברית, אנגלית ואמריקנית) וכמובן מדעים, שפות, וכל אשר נחוץ למבחני הבגרות.

 

בשנותיה הראשונות נאלצה מדינת ישראל הצעירה והענייה להנהיג משטר של "צנע" ו"קיצוב". משמעות הדבר היא, שבגלל מחסור במזון ובחומרי גלם לתעשייה, החזיקה המדינה במלאים השונים, והקציבה לכל אזרח כמות מזון זהה, ולצורך זה חולקו לתושבים תלושי מזון, ששימשו אישור לקבלת המזון בחנויות המכולת. קניונים ו"סופרים" עדיין לא היו אפילו בחלום…

אני זוכר שאמי גידלה בחצר הבית 3-2 שתילי תו. לארוחת הבוקר נהגה למרוח לנו מרגרינה על פרוסת לחם, לפרוס עליה כמה פרוסות תות ולפזר מעט סוכר. אחרי שנים רבות, אמרתי לאמי שאני זוכר את המנה הזו לטובה. תשובתה הייתה שאנחנו אחותי ואני לא ידענו אז שזה היה כל מה שהיא יכלה לתת לנו לאכול. פשוט לא היה יותר.

עם כל זה, היו כמה תחומים שבהם לא חסכו הוריי מאתנו דבר. אבי עבד שעות רבות ביום, שישה ימים בשבוע. אמי הייתה זו שניהלה את הבית, את חיינו ואת החיסכון מן התקציב הדל. מעולם לא חסכו הוריי בצרכי הלימוד (ספרים, ציוד כתיבה וכו'), בהוצאות לטיולים שנתיים וכדומה. כמובן, לא הייתה לנו מכונית וידיעת הארץ ואהבתה היו מבוססים אך ורק על טיולים שנתיים של בית הספר, לבד מנסיעות קצרות (באוטובוס) לאתרים קרובים או כדי לבקר בני משפחה שגרו בערים שונות בארץ.

 

שירות החובה שלי (שלוש שנים) בצה"ל כלל את מלחמת ששת הימים. בכל שלוש השנים האלה שהיתי בתחומי חטיבת ירושלים, וגם שירות המילואים שלי במשך שנים רבות היה במסגרת חיל הרגלים של החטיבה הזו. גם מלחמת יום הכיפורים נכללת בתקופה הזו, וגם מלחמת לבנון ("שלום הגליל") רשומה בתיקי, אף כי לא נלחמתי במסגרתה (אבל היא החלה כשהייתי בשירות מילואים, באימון, שלא אפשרו לנו לחזור בסופו הביתה, כדי שנשמש עתודה לשעת הצורך אם זו תבוא חלילה).

בקיצור, אני מכיר היטב שלוש מלחמות עקובות מדם, שאחריהן בהיותי כבר בוגר ולמוד ניסיון שמעתי ולמדתי את קורות המלחמות הבאות שבהן לא השתתפתי אלא כאזרח המדינה… מאליו יובן שקצתי במלחמות, יזומות על ידינו או על ידי אויבינו. לטעמי הגיעה העת לעשות שלום, לדון בחוכמה במחירי השלום השונים, ודי.

אחרי 25 שנה בחיל הרגלים, עזבתי את החטיבה הירושלמית, והצטרפתי לחיל האוויר, בתפקידים שונים (לאו דווקא צבאיים באופיים). בגיל 51 עוד התנדבתי לשרת עוד שנתיים באותה יחידה, ופרשתי גם משירות המילואים.

 

תוך כדי שירות החובה שלי, נשאתי לאישה את הסבתא עדנה. הכרתי אותה בעת השירות הצבאי שלה. סבתא ובני משפחתה עזבו את הארץ כשהיא הייתה בת 14, היא למדה בבית הספר התיכון בארה"ב, וחזרה לבדה בתום 4 שנים כדי לשרת בצה"ל, ונשארה בארץ. נולדו לנו שתי בנות ושני בנים, ומהם (סך-הכול) יש לנו 14 נכדים, מגיל 15 (הבכורה) ועד גיל 3 (הצעירה).

 

לפני תחילת השירות הצבאי, למדתי באוניברסיטה העברית, במסגרת העתודה האקדמית. אז גם עבדתי לפרנסתי ביחידת המחשבים של משרד האוצר. משם אני יכול לומר בביטחון, שאני "דינוזאור של עידן המחשוב": קורס התכנות הראשון שעברתי התקיים בשנת 1963. אם כן, עברתי בימי חיי המקצועיים מעידן טרום-המחשב (מכונות חישוב חשמליות), דרך המחשבים הפשוטים הראשונים, מחשבי יבמ הענקיים מרובי התוכניות, רשתות תקשורת מחשבים ענקיות, ועד המחשב האישי ורשתות התקשורת שבאו בעקבותיו. בשנת 2001 בצוק העתים של חברות ה"היי-טק" פוטרתי ממקום העבודה האחרון שבו עבדתי כמדריך בנושאים כמו הקמת רשתות תקשורת ועוד.

 

לפני שנים אחדות יצאנו אחותי רבקה, הסבתא עדנה ואני למסע בפולין. תשעה ימים סיירנו בקבוצה עם מדריך שאין מתאים ממנו: יעקב גוטרמן, ניצול שואה, אחד מ-100 הילדים של לנה קיכלר. תוך כדי ניסיון להראות לנו שלא כל הפולנים שיתפו פעולה עם מנגנון הזוועה הנאצי, ראינו כמה מעט נותר מתרבותה של הארץ (שכולה הייתה על בסיס 3,500,000 היהודים שחיו בסוף שנות ה-30 בפולין), וראינו את המקומות שבהם השתוללה חיית-האדם שניתנה לה האפשרות.

 

בתום תשעה הימים האלה, נסענו שלושתנו במכונית ששכרנו, במשך שישה ימים נוספים, כדי לחפש את העיירות שמהן באו הורינו. הוריה של רעייתי באו מגרמניה ומהונגריה. במשך כל השבועיים האלה בכיתי הרבה. על גורלו של עמי שלא הצליח להימלט, על אכזריות נוגשיו ומשתפי הפעולה עמם, ועל אלה שיכלו לסייע ועמדו מנגד. אבל חשובה מכול היא המסקנה שלי: צריך לעשות הכול כדי להבטיח שהדבר לא יקרה לנו עוד לעולם. זאת משום שאם תהיה למישהו הזדמנות לפגוע בעם ישראל הוא יעשה זאת. לשם כך אנחנו צריכים, ראשית, להיות מסוגלים להתגונן בכל מצב.

שנית, עלינו לבקש שלום ולרדוף אותו ("מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, עשה טוב, בקש שלום ורדפהו").  ושלישית, לא להשאיר אבן מונחת על אבן בניסיון למצוא פתרון למצוקות השונות, שעדיין מטרידות את אזרחי ישראל: מעוני ועד חולי, מפרנסה ועד ביטחון, משוויון ועד חירות. חזרתי משם, התנדבתי למילואים בחיל האוויר, ובגילי המופלג אני מחזיק עדיין בתעודה של חייל מילואים פעיל.

 

לסיכום, אזכיר את ההיסטוריה: שלושה אסונות קרו לעם ישראל מן העת הקדומה ועד ימינו: חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון, חורבן ירושלים ובית המקדש השני, וכמובן שואת יהודי אירופה. שני האסונות הראשונים באו עלינו בעטיה של קנאות דתית של יהודים. האסון השלישי בא עלינו בעטים של גזענות ושנאת האחר, הזר, שהתעוררו באירופה בלי שמישהו עצר בעדם.

                                                                                                                              

סבא צביקה.