מאגר סיפורי מורשת

יצחק… כן, זהו שמו של תינוק שנולד לזוג הורים מלכה ואברהם (אלברט) תל אביבים צעירים שעלו ארצה בשנות ה-40, ושהחליטו להביא לעולם ילד נוסף לבתם הבכורה אורה, כשהפער ביניהם הוא 8 שנים.

ברבות השנים כשבגר יצחק נודע לו מפי הוריו סיפור טראגי, כי לפני שהוא נולד היה ילד שנולד שנים לפני כן אך נפטר ממחלה קשה, והטרגדיה הזו של הזוג עיכבה את ההיריון הבא בה נולד יצחק.

בתאריך 24.8.1952 בשעה 2 בלילה, בבית החולים 'הקריה' בתל אביב, הגיח לאוויר העולם תינוק יפהפה לזוג הורים מאושרים המתגוררים בפלורנטין, שכונה בדרום ת"א שיש בה בעיקר בה בתי מלאכה רבים: נגריות, מסגריות, מרפדיות ועוד. ביניהם בתי מגורים בני 3 קומות, עם חלונות גדולים לכביש וחצר אחורית אשר אוכלסו בזוגות צעירים וותיקים בני עדות שונות: יוונים, טורקים, בולגרים, פולנים ועוד. יצחק התגורר בדירת קרקע בבניין. הדירה הייתה בעלת 2.5 חדרים גדולים ותקרה גבוהה, עם פרוזדור ארוך שבקצהו מטבח קטן הפונה לחצר האחורית. הדירה מרוצפת בצבעוניות רבה האופיינית לדירות הישנות של תל אביב. בבית התגוררו שני הוריו, האחות, יצחק וסבתו שעזרה מאוד בתפקוד הבית כולל טיפול ביצחק.

סבא יצחק כילד, ליד הרדיו

את צעדיו הראשונים עשה בחצר האחורית של הבניין, שהייתה תחומה בגדר ובבניינים של השכנים, שמחלונותיהם הציצו פניהן המחייכות של השכנים למראהו של העולל הזוחל מתפתח וגדל מול עיניהם. התינוק יצחק היה מאושר. אך לא כך חשבו הוריו, ואמרו בלבם ילדנו היקרים מכל לא יגדלו באיזור תעשייה. ועל כן החליטו לעשות מעשה: במאמצים לא קלים החליטו להשתדרג, ומלכה ואברהם קנו דירת מגורים בעלת 2.5 חדרים קטנים של רסקו בשכונת רמת חן אשר בעיר רמת גן. אז בשנות החמישים היה זה מקום שכוח-אל, רחוק מת"א במושגים של אז ושונה לחלוטין באווירה. המקום שקט מדי ורגוע. ההסתגלות הייתה קשה, לימים מסתבר שהשכונה ממוקמת במקום טוב באמצע, והיא אחת השכונות היוקרתיות במרכז.

שנת 1955 הייתה שנת מהפך בחייו של יצחק. מכאן ואילך עברו שנות הילדות הנערות וההתבגרות של הילד "מפלורנטין". את גן הטרום חובה, גן החובה, בית הספר היסודי רמת-חן, תיכון אורט קרינצי ועד הגיוס לצה"ל. רמת-חן הייתה שכונה צעירה בהקמה, בנויה לרוב בתים פרטיים ומעט בנייני מגורים משותפים. יצחק רכש חברים בשכונה, חברים בגן ובבית ספר היסודי, אשר גרו בסמוך אליו בשכונה. ילדותו הייתה מאושרת ומלאת חוויות. בשעות הפנאי בילו הילדים ברחובות, לא היה אייפד, מחשב או טלוויזיה. הרחובות צהלו בקולות ילדים ששיחקו בתופסת, מחבואים, חבל, קלאס, אצבע שחורה, משחקי כדור עד שעות החשיכה ומעבר. תכניות הרדיו היו משמעותיות מאוד, היו תכניות מיוחדות לילדים וכן גם למבוגרים. התכניות היו חד שבועיות ואף חד חודשיות כך שכולם המתינו בכיליון עיניים לתכנית האהובה עליהם להאזנה בצוותא.

חשיבותו של הרדיו ותסכיתים

סביב תכניות הרדיו הייתה אווירה מיוחדת. התכניות היו שונות ומגוונות: אקטואליה, שירה וזמר, תכניות מסורת וחזנות, פרקי היום בתנך, חיצונים של שמואל רוזן, התעמלות בוקר בין השעות 6:00-7:00 עם מיכאל בן חנן. אך יותר מכל אהבו בני המשפחה לתסכית הבידור "משפחת שמחון" ששידרה אחת לחודש ותיארה באופן הומוריסטי את חייה של משפחה קלאסית בשנות ה-60 זוג הורים וילדיהם המתבגרים, ושנגעה כמעט בכל בית. הנוער בעיקר האזין לתוכנית הבילוש, תכניות מתח שדובבו ע"י שחקנים וגם לזה המתינו כחודש ימים עד לפרק חדש. בין לבין האזינו לשידורים חוזרים, שמה של התכנית "פול טמפל". תכנית האקטואליה שודרה בשבת בבוקר אחת לשבוע. המוזיקה ששמעו פעם הייתה ישראלית, להקות צבאיות, בצל ירוק, התרנגולים, גשר הירקון ועוד..

המוזיקה המערבית והלועזית בארץ לא הייתה מקובלת בתחנת הרדיו "קול ישראל", אך מי שתרם ויצק את הבסיס לכך הייתה לא אחרת מאשר תחנה ירדנית ערבית בשם "רדיו רמאללה" שחשפה לראשונה את יצחק ובני דורו למוזיקה המערבית ששידרה פופ, ביטלס, קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי ודומיהם. המוזיקה הושמעה במסיבות כיתה של בני נוער שהתקיימו בבתים.

יצחק בן 15-16 וכשנה לאחר ממלחמת ששת הימים עת צה"ל כבש את העיר רמאללה, חדלה התחנה מלשדר. אך רשת ב' של היום שנקראה אז באותם ימים בשם "הגל הקל" אימצה את שידורי המוזיקה המערבית של רדיו רמאללה, וזאת למרות ההתנגדות הנחרצת של קברניט המדינה לסגנון הזה, בטענה שהנוער הישראלי יושפע לרעה מהתכנים המתירניים מידי לדעתם. נוער שנות ה-60 לא ויתר וכיום עשרות תחנות רדיו נושמות ומשדרות מוזיקה מערבית או ישראלית בסגנון מערבי. חיתוליו של הרדיו היו עוד לפני קום המדינה עוד בזמן שלטון המנדט הבריטי, אך תנועת הישראליות של הרדיו חלה בשנות ה-60-50. התקופה בה יצחק ובני גילו נולדו וגדלו, וחוו את התפתחויות הרדיו אשר מילא תפקיד נכבד בחיי החברה והבידור הישראלי בשנים הללו. (אגב: יהודה פוליקר הקדיש שיר בשם רדיו רמאללה).

ליצחק וחבריו לא חסרו מעשי קונדס ושובבות. הירקן השכונתי צועק את מרכולתו והילדים רצים אחרי העגלה הרתומה לסוס ומזנבים בפירות. כנ"ל למוכרי הקרח והנפט, זאת לקול צעקותיהם ונסיונותיהם להבריח את הילדים מאחור בעזרת שוט הדרבון לסוסים. כן, כן, ליצחק היה כיף, עד שבית הספר היסודי נכנס לחייו בו צריך לשבת ללמוד, שיעורי בית, מבחנים ועוד. הוא עלה לכיתה א' וסיים בשנת 1966 את כיתה ח'. אך שנים לא קלות היו אלה עבורו, למעט מקצועות יצירה, מלאכה, ציור ומוזיקה בהם הראה יכולות נפלאות. הילד מפלורנטין שגדל באיזור של בתי מלאכה נמשך לעבודת כפיים ואומנות. זוכרים את המורה שרה? המחנכת ההיא מכיתה ז', היא זו שגילתה את כישרונותיו ויכולותיו של הילד, וכיוונה אותו למסלול המתאים למימוש יכולותיו אשר תרמו רבות לבחירת מקצוע שאותו אהב יצחק לעתיד בהמשך חייו.

בצבא יצחק שירת בחרמ"ש, ואת רוב שירותו הצבאי עשה בסיני כמפקד כיתה. לאחר שיחרורו מהצבא למד באורט סינגלובסקי, סמינר למורים מוסמכים לחינוך מיוחד ולימד עד לפני כשנה בבית הספר "מיתרים" לחינוך מיוחד עיבוד עץ. יצחק הכיר את בת זוגתו, זהבה, בבסיס שריון ברפיח. נולדו להם שני ילדים: הבן הבכור אבירם והבת הקטנה שלומית. יש לו חמישה נכדים: שלושה מהבן אבירם ושניים מהבת שלומית.

זה כל הפרק להיום, מקווים שנהניתם!

הזוית האישית

סבא יצחק השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדתו שני, התכנית נערכה בחטיבת הביניים בן גוריון, פתח תקוה, התשע"ט.