מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1940 בפז שבמרוקו, בזמן מלחמת העולם השנייה.

בתקופה זו היה מחסור באוכל בכלל ובביצים בפרט.

למזלי ולמזל משפחתי, אבא היה סוחר גדול, ובין עשירי מרוקו, ולכן לא סבלנו מעוני וממחסור.

למעשה, גדלתי בכפית של זהב.

גדלתי בבית מסורתי עם עוד 11 אחים. ידענו להתחלק בכל מה שנדרש, והייתה אהבה גדולה בינינו.

בבית היו לנו 3 משרתות, אחת כובסת, אחת מנקה ואחת שמשגיחה על הילדים.

אמא שלי הייתה כמו ליידי, וסבתא שלי הייתה אתנו ועזרה לנו.

במרוקו למדתי בבית ספר עממי "אליאנס", שם למדנו צרפתית, כי השלטון היה צרפתי.

בבית- הספר הייתה נהוגה תלבושת אחידה, וכאשר המורה נכנס לכיתה, כולם היו עומדים כדי לתת את הכבוד הראוי לו. בבית-הספר היו לי הרבה חברות.

בגיל 9 הלכתי לבני עקיבא, שזה בעצם כמו הצופים של היום. שם הפעילויות שלנו היו מגוונות, וכללו שירה, ריקודים, סיפורים ולימודי ערכים. נהנינו שם מאוד.

לאבא שלי הייתה חווה עם נחושת ופחמים שאבא סחר בהם והרוויח המון כסף.

היו לנו גם סוסים ואופניים, והיינו משכירים אותם.

לגדול בבית כמו שלי- זאת הייתה חוויה יוצאת דופן.

בערבי שבת היינו כולנו יושבים סביב השולחן, ואחרי ארוחת ערב אבא היה מספר לנו סיפורי תורה.

בשבת בבוקר היינו צריכים ללכת להביא את  החמין מהתנור של הערבים, ובמוצאי שבת הייתה אצלנו בבית חפלה (מסיבה) גדולה עם שירים מרוקאים, וכמובן ריקודים.

בשנת 1954, עם תום השלטון הצרפתי, התחילו הערבים לעשות לנו בעיות, וקראו לנו 'סלג'ויפ' שזה בעצם יהודים מסריחים. בשנה זאת ההורים שלי החליטו לעזוב את הכול ולעלות ארצה בגלל שהאחים הגדולים כבר עזבו והם רצו להיות לידם.

האחים שלי עלו לארץ במסגרת 'עליית הנוער'. אני הייתי בת 12 (בת מצווה מעולם לא חגגו לי ).

בהמתנה לעלות ארצה, היינו במחנה חודש ימים בקזבלנקה ואחרי זה עלינו באוניית 'סנטה מריה' לצרפת קונדינרנס, ושם התחילו להכין אותנו לקנות אוכל בבונים (בתלושים).

לאחר 3 חודשים העלו אותנו לאנייה. באנייה קרה לי מקרה עצוב, שבו כל החפצים שלי וביניהם תמונות ומחברות מבית הספר שלי עפו לים.

הייתי עצובה וכמה ימים בכיתי מפני שזה כאב לי מאד. אחרי שבועיים הגענו לארץ ישראל לנמל חיפה, שם חיכינו כמה שעות באנייה. לא נתנו לאחים שלי לראות אותנו, ופחדו שהם ידברו איתנו, ואז התחילו להוריד אותנו לתאים כדי לרסס אותנו עם dtt חומר מחטא.

אני לא הסכמתי והתחלתי לצעוק עליהם: "אנחנו לא פרות!!" אך הם צעקו עליי שאהיה בשקט.

'שקט'- זו המילה הראשונה אותה למדתי בשפה בעברית.

אחרי שריססו אותנו, העלו אותנו על משאיות, ולקחו אותנו היישר למושב חקלאי ליד אשקלון הנקרא מושב הודיה. זה היה ערב חג סוכות. אני זוכרת שקיבלנו בית עם שני חדרים, 2 מיטות, שולחן קטן ושני שרפרפים. היינו שם עשר נפשות ביחד. יותר מאוחר הביאו לנו כיכר לחם שחור (לא ידענו מה זה…), בקבוק יין, עוף אחד ושתי חלות ובמצרכים אילו עשינו את החג.

בגיל שמונה עשרה הכרתי את סבא עזרא, ובגיל 20 התחתנו. נולדו לנו 3 בנים יפים ונבונים, ואת, נכדתי, אתלי היקרה, נולדת לקטן שביניהם.

היום לצערי אני חיה לבד, כי סבא נפטר ואיננו איתי, אך אני מודה לאל שאתם איתי, הילדים, הכלות, הנכדים,

אני גאה בכולכם!