מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אני לא נוסע כי משם לא חוזרים

נכדתי האהובה מאיה ואני
המשפחה שלי
את סיפור עלייתם ארצה של הוריי, אני, סבתא ליאורה, מספרת לנכדתי מאיה

את סיפור עלייתם ארצה של הוריי, אני, סבתא ליאורה, מספרת לנכדתי מאיה.

אבא שלי, דויד שהוא הסבא רבא שלך, ערך את עץ משפחתו, מצד אביו מאיר רויטמן ומצד אימו חיה שנירמן. הוא הצליח להתחקות אחר שישה דורות של משפחתו ועץ המשפחה שיצר הוא בן 130 שנה. אני חשה נרגשת להמשיך את מורשתו ולהעביר לידיך את האחריות להמשיך ולספר את תולדותינו.

דויד רויטמן נולד ב- 23.10.1925 בבסרביה היום שמה מולדביה, בעיירה אטאקי . אביו מאיר רויטמן התחתן עם אהובתו חיה שנירמן והם היו אחת מהמשפחות המשפיעות בעיירה. בקצה העיירה עמד בית החרושת לשמן שהיה שלהם. העיירה התנהלה כקהילה ופעלה בה גימנסיה עברית בת 4 כיתות. מאיר רויטמן השקיע ממון רב בבית הספר והחינוך העברי היה קרוב לליבו. סבא דויד היה נוהג לצחוק ולהגיד שלא היה צריך להתאמץ בלימודיו, המורים לא היו מעיזים לתת לו ציון נמוך כי אביו החזיק את ביה"ס.

בקיץ 1941 יצאה המשפחה: סבא מאיר, סבתא חיה, אחיו צבי, ואבי דויד, לחופשת קיץ בבוקרשט (רומניה). באותה חופשה בעודם מבלים בנעימים, פלשו למולדביה הרוסים. שערי המדינה נסגרו וסכנת חיים ריחפה על כל מי שניסה לחזור לביתו. כך בין ליל, הפכו בני המשפחה לפליטים מחוסרי בית. הם הסתובבו ברומניה ושהו אצל חברים כשבידיהם רק המזוודה שלקחו לחופשה ובלב הזיכרונות מהבית שאליו לא יחזרו עוד לעולם. כאן, מתגבשת בלב סבי מאיר, שהיה ציוני וחלום העלייה היה קרוב לליבו, ההחלטה לעלות לארץ ישראל. שני אחיו עזבו את מולדביה כבר בשנות העשרים והיגרו לאמריקה, אך הוא רכש כרטיסים לאוניה "דציה" שהפליגה מנמל קונסטנצה (רומניה) לאיסטנבול, עברו ברכבת את טורקיה, סוריה עד ביירות. לראש הנקרה הגיעו באוטובוס מביירות. המשפחה שהטלטלה חודשים רבים בדרכים, הגיעה לחוף מבטחים, לארץ ישראל.

זאת התמונה האחרונה שצולמה בחופשה שברומניה

תמונה 1

לפני 10 שנים, בעבודתי כעורכת סרטים ברשות השידור – הערוץ הראשון, פנה אלי נציג וועד קהילת אטאקי בישראל בבקשה שאצא לתעד את בית הקברות היהודי של העיירה. בבית הקברות נשמרו קברים עוד מהמאה ה- 16. ארגנתי משלחת קטנה, שכללה חבר צלם ומתורגמנית מקומית שידעה עברית ונסענו לאטאקי. מדהים היה לראות איך עדיין בשנות האלפיים באטאקי התנהלו החיים כמו בעיירה היהודית. בתי משק קטנים עם חצרות, תרנגולים ואווזים, מעט מכוניות ועגלות חציר בדרכים. התארחנו בבית משפחה מקומית שליוותה אותנו בחיפוש אחר בית המשפחה שלנו ובית החרושת לשמן. לצערי, גילינו כי לא נותר מהם כל שריד. במשך שבוע ימים תעדנו את הכתובות שהיו על מצבות כ- 4,000 קברים. כל התיעוד הועבר לבית התפוצות. אני זוכרת שכל כך הפצרתי ובקשתי מאבי דויד שיצטרף אלינו למסע, אך הוא התעקש ואמר בכאב: "אני לא נוסע כי משם לא חוזרים". הטראומה ליוותה אותו כל חייו.

התמונות להלן הן מבית הקברות המוזנח של העיירה.

תמונה 2

תמונה 3

אמא שלי, רחל זומרפלד, נולדה בטהרן ב- 25.11.1926. הוריה היו גולים רוסים שברחו מהמשטר הקומוניסטי. הם היו קהילת יהודים רוסים קטנה שהגיעה לטהרן. סבא נולד בבאקו שבאוזבקיסטאן וסבתא בחצי האי קרים בעיר נמל קטנה בשם סן סינסרופול. משם כל אחד בדרכו הגיע לפרס, ובני משפחתה של אמי הכירו ביניהם. הם התחתנו ואת שתי הבנות שנולדו להם שלחו לביה"ס ז'אן דארק של הנזירות הצרפתיות. אמא שלי, רחל, המשיכה לימודים בקולג' אמריקאי. בגיל 18 החלה לעבוד בסוכנות היהודית בטהרן. לימים היא קיבלה הצעה לעלות לארץ. את התוכנית יזם איש הסוכנות שהשיג לה אישור מזויף, הציג אותה כאשתו, ולא רק זה, אלא גם הצמיד לה ילדה קטנה אותה אחזה בזרועותיה וכך כשהיא מתחזה לאמה עברה את הגבול. בשנת 1947 היא הגיעה כאשת איש לישראל. את הסיפור הדמיוני הזה עברו עוד נשים יהודיות שחולצו מפרס ועלו לארץ. בכל פעם שאני מביטה בתמונה שבה אמא שלי מחזיקה אותי בזרועותיה, אני מדמיינת את התינוקת אותה אחזה כשהגיעה לארץ.

אימא ואני

תמונה 4

כשסבא דויד היה בן 16, הוא נשלח להכשרה בקיבוץ יגור, שם למד עברית והצטרף לשורות "ההגנה". לקיבוץ יגור היה סליק גדול (מחסן נשק סודי). בשבת השחורה (כינוי שניתן ליום שבת ה- 29.6.1946) ערך השלטון הבריטי עוצר (איסור לצאת מהבתים). שיריוניות בריטיות הופיעו בחצר הישוב, הסליק התגלה, וסבא דויד יחד עם חברים רבים נאסר והובל לבית הסוהר ברפיח. כמתנגד לשלטון הבריטי סבא סירב להלשין והושם בצינוק. התמונה בה הוא נראה עם זקן צולמה בכלא רפיח. במשך 4 חודשי השהות שם לא היה להוריו כל קשר אתו. דואגים בביתם הגיעה לאוזניהם שמועה שהוא הוצא להורג. בשבת שבה שוחרר הוא הגיע לביתו דפק בדלת ואבא שלו, סבא מאיר, התעלף כשראה אותו חי.

סבא דויד בכלא רפיח

תמונה 5

רחל, אמא שלי, השתלבה בקיבוץ בית הערבה ובשנת 1948 כשצה"ל גייס נערות, היא הפכה למקפלת מצנחים בחיל האוויר. רחל הצטיינה בתפקיד ומונתה למפקדת על יחידה של 60 מקפלות מצנחים.

במהלך השירות הצבאי, חברה של רחל מכירה ביניהם. סיפור אהבתם פורח והם מחליטים להתחתן. שניהם חסרי כסף. רחל סיפרה שלא הייתה לה אפשרות לרכוש לעצמה שמלת כלולות לבנה, אבל הייתה לה שמלה כחולה אחת שאותה היא לבשה ביום החתונה.

רחל ודויד סיפור אהבה

תמונה 6

אימא שלי (רחל) ראתה עצמה קרובה לאידאולוגיה של האצ"ל, כלומר הייתה מקורבת לימין, ואבא שלי (דויד), שהיה חבר ההגנה, היה בעמדה פוליטית מנוגדת, כלומר מקורב לשמאל. אך אהבתם הייתה חזקה מכל. הם חינכו לסובלנות את שתי בנותיהן אותי ואת איריס אחותי. ערך מכונן היה סובלנות וקבלת האחר גם אם עמדותיו הפוליטיות שונות.

השנה חוגגים שבעים שנות מדינה לארצנו ואני חשה ששנאת חינם, בין מזרחיים לאשכנזים, דתיים לחילונים, ימין ושמאל, מסכסכת ומחלישה את החברה הישראלית. הערך השוויוני הוא העיקרון החשוב בעיני. לכל אדם הזכות להיות הוא ולהישאר נאמן לדעותיו.

ערכים אלו, מאיה, הייתי רוצה שיאירו את דרכך, ושאת תמשיכי את סיפור האילן המשפחתי שסבא דויד בנה.

המשפחה שלי

תמונה 7

קישור לסיפור בפורמט PDF:  קצירי סיפור הקשר הרב דורי

הזוית האישית

המפגש המשותף למאיה נכדתי ולי, יישאר זמן רב בזיכרוננו. באמצעות סיפור המשפחה, חווינו את תולדות "השבט" שלנו, את העבר שנרצה לזכור ולא לשכוח ואת המשמעות של היותנו כאן במקום שתקוות כל כך גדולות נתלו בו. הקשר ביני לנכדתי מאיה התהדק, האישיות המיוחדת שלה נגלתה לפני בשנית. החוויה כולה יצרה הזדמנות לשמוע את סיפורי המשפחות שהשתתפו בפרויקט ולהאיר את פני הדור שאליו אנחנו שייכים.

מילון

גימנסיה
גימנסיה (באנגלית: gymnasium) הוא שמו של מוסד חינוכי במדינות רבות באירופה, המעניק לחניכיו השכלה על-יסודית. במדינת ישראל המושג מקביל לבית ספר תיכון, אם כי לא במלואו. מקור השם "גימנסיה" במילה היוונית העתיקה גימנסיון (γυμνασιον).

משטר קומוניסטי
גישה מדינית חברתית הדוגלת בביטול הבדלי המעמדות וביצירת חברה של שיתוף, שבה אין כל רכוש פרטי. במשטר קומוניסטי כל אמצעי היצור שייכים למדינה, והיא שדואגת לצרכים הבסיסיים של האזרח.

ארגון ההגנה
סמל ארגון "ההגנה". כיום מהווה חלק מסמל צה"ל ומוענק כסיכת מ"מ לבוגרי קורס קצינים. ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.

ציטוטים

”בקיץ 1941 פלשו למולדביה הרוסים ... וכך בין ליל, הפכו בני המשפחה לפליטים מחוסרי בית.“

”"אני לא נוסע כי משם לא חוזרים"“

הקשר הרב דורי