מאגר סיפורי מורשת

השנה אספר לך על אירועים בחיי, המשך למה שסיפרתי כבר לבת דודך: רותם ולבן דודך: שגיא, בתכניות קודמות של "הקשר הרב דורי". שם קראת על ילדותי ו"תקופת הנעורים", עד לסיום הלימודים בתיכון וכעת הגעתי לתקופה שמתחילה עם הגיוס לצבא ההגנה לישראל.

התגייסתי לצה"ל

בראשון לדצמבר 1953 התגייסתי, מדויק יותר – התנדבתי לצה"ל וזה דורש הסבר. בתקופה זו רוב בני הנוער היו בתנועות נוער. מעטים היו ב"צופים" או "בני עקיבא". הרוב היו בתנועות החלוציות: "השומר הצעיר", "המחנות העולים", "התנועה המאוחדת" ו"הנוער העובד והלומד". ולמה חלוציות? כי בתנועת הנוער לא רק נפגשנו, שיחקנו, למדנו אלא גם התכוננו להגשמה: הקמת גרעיני התיישבות להקמת קיבוצים חדשים או חיזוק קיבוצים קיימים. אני הייתי ב"שומר הצעיר" ובהיותנו "בשמינית" [כך קראו לכיתה י"ב בתיכון] הקמנו את גרעין "פלד". כל חברי הגרעין התגייסו יחד לצה"ל. כולם בני 18 ואני בן 17, כי קפצתי כיתה בבית הספר העממי. רציתי להתגייס עם כל חבריי ולכן בגיל 17 מתנדבים. אימא ואבא צריכים לחתום שהם מסכימים.

לאחר שלבי החיול הגענו בשעות ערב מאוחרות לבה"ד 4 [בסיס הדרכה] במחנה "צריפין", ישר אל מגרש המסדרים, כשאנו בבגדי א' [שהיו אז מסוג של צמר גס ועבה] וקיטבגים על הכתף. ירד גשם, הבגדים היו ספוגים במים והמגרש היה מלא בשלוליות. הרס"ר קיבל את פנינו בפקודה :"ארצה פול" זה התחלת התהליך של "יצירת חייל ממושמע". אבל אנחנו 40 טירונים שמאוחדים כגרעין ולא חיילים בודדים ואז צעקתי לחבר'ה: "וולגה, וולגה". המשמעות: לחפש לאט לאט מקום יבש ולשבת. "וולגה, וולגה" הפכה סיסמא. מתקופת הטירונות זכור לי מסע לילי בגשם שוטף. שעות רבות של צעידה עם חגור מלא. היינו עייפים, מטושטשים ונרדמנו בהליכה תוך השענות על הרובים. חזרנו עם רובים סתומים בבוץ ישר למקלחת.

לקראת סיום הטירונות התאמנו למפגן התעמלות עם קורות. המדריכים עצבנו אותנו, היה נמאס לנו, אז צעקתי לחבר'ה: "וולגה, וולגה" – עושים הכל לאט. המדריך התעצבן: "מי צעק" הזדהיתי. "טירון, קח את כל הציוד שלך ולך לחדר מעצר". בבסיס התכוננו אז לביקור הרמטכ"ל החדש משה דיין. כולם עסקו בניקוי תעלות שירותים. לחדר המעצר נכנס קצין ושאל: "יש פה "אסיר אינטליגנט"? אמרתי שאני. אז הלכתי לצייר קישוטים וברכות בחדר התרבות.הוגש נגדי כתב אישום: הסתה למרד. זה חמור מאוד. ואז "מזכירות הגרעין" [למרות שהיינו טירונים בצבא, "הגרעין" פעל כקבוצה מלוכדת עם מזכירות שפעלה מול המפקד] הודיעה למפקד הפלוגה שאם לא משחררים את אותי אז אין מסיבת סיום. אני הייתי האקורדיוניסט של הגרעין ובלעדיי – אין מסיבה. בו ביום שוחררתי בלי משפט – כמובן.

כל יום שישי היה "מסדר המפקד": ביקורת במגורי הטירונים. ביתנו היה צריף עץ ארוך עם 50 מיטות ולקראת הביקורת היה צריך להיות סדר מופתי. כל המיטות בקו אחד. כל השמיכות מקופלות במדויק על המיטות, בקו אחד. כל כלי האוכל והציוד. מיום חמישי בערב מתחנו חבלים כדי ליישר את כל הנדרש ולא ישנו על המיטות אלא על הרצפה. באחת הביקורות של יום שישי ראה המפקד משהו חריג על אחד הארונות. "מה זה?" זה היה האקורדיון שלי. ואז ביקש המפקד שאנגן ואלווה את הביקורת.

מסדר סיום טירונות

לאחר ארבעה חודשים הסתיימה הטירונות. היחידה הצבאית שאליה השתייכנו הייתה הנח"ל: "נוער חלוצי לוחם" ששילב שרות צבאי והגשמת ישוב הארץ בקיבוצים. המשכנו להתאמן והיו תקופות שהגענו לקיבוץ – אותו השלמנו – קיבוץ "מגן".

נשק פלוגתי

במהלך האימונים היו לי שתי תקופות מיוחדות. היינו חודש ימים בקיבוץ "שדה בוקר" כשהמשימה הייתה לשמור על בן גוריון ויצא לי לא מעט ללכת לצדו של בן גוריון – עם "עוזי" דרוך – כשיצא לצעדת הבוקר או לעבודה בקיבוץ. התקופה השנייה הייתה חודש ימים בהר הצופים, שם יש "האוניברסיטה העברית" ובית חולים "הדסה". באותה תקופה גבול המדינה היה בתוך ירושלים והר הצופים היה מובלעת בתוך שטח בשליטת ירדן. רק שוטרים ישראלים הורשו לשהות בהר. אז התחפשנו לשוטרים ועלינו באוטובוסים משוריינים כשבכל אוטובוס ניצב קצין ירדני חמוש. בדפנות האוטובוסים היו תאים נסתרים – סליקים – ובהם הברחנו נשק ותחמושת להגנה על ההר. תפקידינו היה לצפות על תנועות הצבא הירדני, לרשום ולדווח. בעזרת המשקפות גם צפינו לתוך הבתים של הערבים.

לאחר כמה חודשי אימונים הגענו לקיבוץ "מגן" והפכתי להיות חבר קיבוץ. ביתנו היה חדר בצריף. שלושה בחדר – והיינו מאושרים. עבדנו, בילינו הרבה יחד, חגגנו, רקדנו, שרנו וטיילנו. אני עבדתי בפלחה [מגדלים בעיקר חיטה ושעורה] ולימים – כאשר הקיבוץ קיבל אדמות לפלחה במרכז הארץ – בגלל הגשמים המועטים שבנגב – קיבלנו אדמות ליד קיבוץ "רוחמה" [היום זו החווה של אריק שרון] ואני הייתי האחראי על הפלחה בצפון. היינו נוסעים צפונה לשבוע ימים, חבורה של בנים ובנות שחיים שם כמו קומונה. תקופה נפלאה. החוויות הכי מרגשות בקיבוץ היו החגים והמסיבות. כמו טקס הבאת הביכורים בחג השבועות או מסיבות פורים. רק בחג אחד תמיד חגגתי לא בקיבוץ אלא בבית עם המשפחה: ליל הסדר. בכל חג היה תמיד תפקיד: האקורדיון. גם לארגן שירה, גם ריקודים.

וכעת אספר לך איך למדתי לנהוג. בחצר של הקיבוץ החנתה את כלי הרכב והציוד למשך הלילה חברה קבלנית שעבדה באזור. היו אלה כלי רכב שנשארו מהצבא הבריטי, עם הגה ימני. בלילות חיברנו את חוטי החשמל, התנענו את כלי הרכב ויצאנו לנהוג. כך למדתי לנהוג. נהגתי רק בלילה וסביב הקיבוץ. רק פעם אחת העזתי לצאת לכבישים ולנהוג רחוק – ביום כיפור. כי אז הייתי בטוח שהכביש ריק ואפשר להעז.

בארץ הייתה אז תקופת "הפדאיונים": מסתננים ערבים מעבר לגבול שתקפו ישובים וכבישים בארץ, גם כדי לפגוע, לפצוע, להרוג וגם – וזה הרבה  – לגנוב ציוד חקלאי. בלילות היינו יוצאים לשכב במארבים לאורך הגבול, כי קיבוץ "מגן" הוא בגבול רצועת עזה. היום קוראים לאזור הזה : עוטף עזה. כיתה של חמישה חיילים תופסת עמדות מוסוות ושוכבים כך עד אור הבוקר. בקיבוץ התכוננו והתאמנו וגם תרגלנו, כמו תרגולי הצלה.

תרגולי הצלה

היה מסוכן לנוע בכבישים ובעיקר בדרכי עפר. יום אחד יצאתי מוקדם עם טרקטור זחלי לעבודה בשדה. בדרך עקפתי תלולית עפר בשביל, שנראתה לי חשודה. התברר שהיה מוטמן שם מוקש. איזה מזל.

ב"מבצע קדש" הייתי בקיבוץ. חלק מהגרעין נשאר בקיבוץ וחלק אחר השתתף בקרבות בסיני. מיד עם סיום הקרבות ביקשתי חופש וירדתי לסיני ובטיול טרמפים במשך שבועיים טיילתי בכל סיני. כשחזרתי יצאנו – כמה חברים – לשטח הערבי ברצועת עזה, לחפש ציוד חקלאי שנגנב מאתנו. חזרנו עם משאית מעזה, עמוסת ציוד וגם עם ג'יפ שלל. הג'יפ הזה היה הרכב שלי, שאתו הייתי נוסע לצפון, לפלחה שלנו ב"רוחמה" וכל בוקר לקיבוץ "נירים" הסמוך, להביא…ובערב להחזיר…וזה דורש הסבר: "גרעיני" נח"ל [ואתה זוכר כבר מה זה גרעין ומה זה נח"ל] הוצבו בקיבוצים במהלך השירות בצבא. הגרעין שהוצב בקיבוץ "נירים" "תרם" מחצית מאנשיו לעבודה בקיבוץ "מגן". ביניהם הייתה גם סבתא שלך. כך הכרתי אותה  וזה היה לפני 61 שנים – בשנת 1956. באותה השנה – בחודש מאי – השתחררתי מצה"ל. כבר לא חייל אלא ממש חבר קיבוץ "מגן".

כשסבתא שלך  השתחררה מצה"ל – וגם זה קרה בשנת 1956 –  וחזרה לקיבוץ שלה: "בית זרע", הייתי נוסע המון לבקר אותה. וזה לא פשוט – בטרמפים. הייתי יוצא ביום חמישי בבוקר ומגיע בערב ל"בית זרע". בביקור הראשון הגעתי לשערי הקיבוץ ו…… ואיפה פוגשים את שולמית? [אז זו הייתה עדיין: שולמית] והנה היא לקראתי הוא מסתירה מאחוריה משהו. בקושי הסכימה להראות לי. היא ניסתה לאפות עבורי עוגה – עוגת שמרים שצריכה לעלות ולתפוח – אך היא "נפלה" ושולמית התביישה. אמרתי לה שזו העוגה הכי טובה שאפשר: כל הטעם והמתוק מרוכזים בשכבה דקה. זה הזיכרון הראשון מהביקור הראשון. מכאן התחלקו החיים שלי לשני מקומות: קיבוץ "מגן" וקיבוץ "בית זרע". הייתי עובד כל השבוע בפלחה של "מגן" ולסוף השבוע מגיע ל"בית זרע". שם גם הרבנו לטייל באזור, כמו למשל הטיול שלנו לנהריים שזה מקום קרוב לבית זרע . והיו גם ימים שבילינו בתל אביב, היינו בבית של אמא ואבא שלי ברחוב רידינג 24 ברמת אביב. בשנת 1957 סבתא שלך יצאה לשנת שירות בקיבוץ "שדה יואב". זה היה מצוין בשבילנו כי זה היה הרבה יותר קרוב לקיבוץ "מגן".

מאוד רציתי להמשיך ללמוד. השאיפה שלי הייתה להשתלם בהנדסת מכונות. ביקשתי מהקיבוץ שישלחו אותי ללמודים. המדיניות בקיבוצים הייתה אז שלא מאפשרים לכל אחד ללמוד ולבטח לא ללמוד מה שהוא רוצה, אלא רק מה שהקיבוץ צריך ורק חבר אחד בלבד בו זמנית. הנדסת מכונות זה מתאים אבל יש חבר ותיק יותר והוא יצא ללמודים. מאחר שרציתי מאוד ללמוד החלטתי – למרות אי ההסכמה של החברים – לצאת ללמוד על חשבוני. ומאחר שאהבתי מאוד את חיי הקיבוץ וזה גם התאים לדעותיי, הבטחתי שעם סיום הלימודים אחזור. זה – כמובן – לא קרה.

בחודש מאי 1958 עזבתי את קיבוץ "מגן". חזרתי לגור בבית, עם אימא ועם אבא ועם רותי אחותי. נרשמתי ללמודים בטכניון והתחלתי לעבוד כמכונאי במוסך של קואופרטיב "דן". אבא שלי, שהיה חבר בקואופרטיב, עבד שנים רבות במוסך דן בתל אביב כמנהל מחלקת החרטים. אני עבדתי במוסך שבגבעתיים.

בינתיים  גם סבתא שלך החליטה לעזוב את הקיבוץ שלה ובאה לגור איתי בבית ברמת אביב. התקבלתי לטכניון עם סטיפנדיה מלאה [ לא שילמתי דמי לימוד] בזכות הציונים הטובים שלי ובאוקטובר 1958 התחלתי ללמוד. שכרתי חדר, עם עוד שלושה חברים שלמדו איתי, בשכונת נווה שאנן שבחיפה ששם נמצא הטכניון. במהלך השבוע הייתי בלימודים. ביום חמישי בערב הייתי חוזר לרמת אביב ובימים שישי ושבת – עובד במוסך דן. התמונה מהטכניון מזכירה לי את כל מה שקשור בסנדלים. לא אהבתי נעליים ופשוט בכלל לא נעלתי

בהפסקות

אותם – לא בקיץ ולא בחורף. תמיד עם סנדלים. כשהייתי בצבא היה לי אישור קבוע בכיס: "רשאי לנוע עם סנדלים". רק כשהצבא זה הנח"ל והמסגרת היא של גרעין אפשר להעז ולהוציא אישור לנוע רק עם סנדלים. רק במהלך הלימודים בטכניון התחלתי להסתגל לנעליים.

כך עברה לי שנת הלימודים הראשונה בטכניון. אבא שלי עובד בקואופרטיב דן, אימא בבית – עובדת ולומדת, רותי אחותי משלימה את הלימודים כעורכת דין, סבתא שלך עובדת עם נוער ואני נוסע כל יום ראשון לחיפה וחוזר ביום חמישי בערב לעבודה בשישי ובשבת היה לי גם "תפקיד" מיוחד: אחותי רותי הכירה – בתקופת עבודתה כמורה  ואחר כך בלימודי עריכת דין – בחור ממוצא רומני. לאימא ואבא שלי משום מה זה לא מצא חן  לכן, רותי והחבר שלה נפגשו רק מחוץ לבית. קבעו שעת פגישה שרותי אף פעם לא עמדה בה. התפקיד שלי היה לרוץ לנקודת הפגישה ולהסביר לחבר המחכה שרותי קצת מאחרת ועוד מעט תבוא.

בסוף שנת הלימודים הראשונה נפלה ההחלטה: חתונה. וב-17 לנובמבר 1959 נשאנו: סבתא וסבא שלך – שולמית ואורי אמיר.

הזוית האישית

הנכד אור: אני קיבלתי יותר זמן איכות עם סבא ובנוסף שמעתי על סיפור חייו ועל העבר של המדינה.

סבא אורי: ההתרגשות ביכולת לספר לנכד על ילדותי כאשר הוא באמת מקשיב וקולט. היכולת להעביר לו את הוואי החיים בתקופה שלפני קום המדינה ואחריה.

סבא אורי השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנה שעברה, בבית ספר יגאל אלון, ביישוב קדימה צורן, הנה קישור לסיפורו: "תקופת הנעורים של סבא אורי"