מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבוקרשט שהיא בירת רומניה, בשנת 1947 זאת אומרת שנתיים אחריי סיום מלחמת העולם השנייה ושלוש שנים אחרי שרומניה הפכה להיות ארץ קומוניסטית (שהממשלה אוסרת על האזרחים לעזוב את רומניה ושאסור להחזיק רכוש פרטי).

הורי נולדו בעירה בצפון מזרח רומניה, "ששמה פיאטרה נאמץ", עירה מאוד יהודית שנחום סוקולוב קרא לה "ירושלים של הקרפטים" ובתחילת המלחמה הם עברו לבוקרשט. שמועות מספרות שהם חיפשו דרך לעבור לברית המועצות בגלל רדיפת היהודים ברומניה. תחילת המלחמה תפסה את הורי בבוקרשט והם נשארו שם, הם התחתנו בשנת 1940.

אני הבכור במשפחה ואחי נולד 10 שנים אחרי, כנראה היה מחסור עצום בכל, אפילו לחם. המשפחה שלי לא שמרה מסורת יהודית, אבל גם לא שמרנו על האמונה הנוצרית, היינו הולכים לבית כנסת רק בחגים עיקרים כמן ראש השנה, יום כיפורים, וליל הסדר .

הורי ואני בגיל שלוש שנים

גרנו בבית דו משפחתי עד גיל 7 שלי, אנחנו גרנו בקומת הקרקע ובקומה העליונה גרה משפחה יהודית אחרת שאצלה התקיים חוג ללימוד עברית (דבר שהיה אסור אז) וכך אבא שלי למד עברית, לכן כשהיינו הולכים לבית הכנסת הוא הבין מה היה כתוב בספרי התפילה, ואני לא .

באותה תקופה גדלתי עם הרבה חתולים והחתול הכי אהוב עלי הוא היה שחור עם כפות רגלים לבנות. אימא שלי הייתה נוהגת לגהץ על קרש גיהוץ ותנועת החוט שיגעה את החתולה. יום אחד היא קפצה ותפסה את החוט וכנראה עם הציפורנים שלה היא קרעה את חומר הבידוד והתחשמלה. אני כמובן ישר רצתי אליה ורציתי לתפוס אותה ואמי עצרה אותי כי אם הייתי נוגע בה הייתי מתחשמל גם אני. היא הורידה את המגהץ לרצפה, כשהחשמל מנותק. גלגלנו את החתולה בתוך שטיח והוצאנו אותה החוצה לחצר על האדמה. במגע עם  האדמה החשמל הוארק והחתולה כמו שהתעוררה משינה .

לילה אחד דפקו בדלת וקבוצת אנשים באה ועצרה את אבי שחזר אחרי שלושה ימים כי התברר שחיפשו משהוא אחר.

באותה התקופה פרץ מחסור חמור של דירות וכל התושבים בבוקרשט נאלצו להצטמצם. אנחנו נאלצנו לעזוב את הדירה המרווחת שלנו לאותה תקופה ולעבור לדירה אחרת שנוצרה על ידי חלוקה של דירה אחת שהיא הייתה של משפחה אחרת וחילקו אותה לשתי דירות קטנות בגלל זה גם נאלצתי לעבור בית ספר.

בתחילת שנות ה-50 הרבה מאוד יהודים הצליחו לעלות לישראל עד שנסגרו שערי העלייה. אבא שלי עבד בתפקיד בכיר והוא שקל לעלות או להישאר, לילה אחד הלכנו כל המשפחה למטה המשטרה ושם עמדו אלפים בתור להגיש בקשה לעלות לישראל, גם אנחנו הגשנו בקשה.

דודי ואני במסיבת השנה האזרחית החדשה.

למחרת פיטרו אותו מהתפקיד הבכיר והפכו אותו להיות שוער בכניסה למשרד בו עבד קודם כמנהל בכיר (במטרה להשפיל אותו).

בשנת 1958, כשהייתי בן 11 אושרה הבקשה ותוך זמן קצר בוטלה ללא הסבר. בסופו של דבר עלינו לארץ בשנת 1961, אלה היו 3 שנים מאוד מאוד קשות !!!

אני וכיתתי בבית הספר ברומניה

בקיץ 1960 עליתי לתורה בבית כנסת שעדין קיים בבוקרשט וכים הוא מרכז חב"ד. בבית הספר לא ידעו שאני יהודי והייתי פעיל מאוד בתנועת הצופים  הקומוניסטים הרומנים ועליתי בדרגה . אף אחד לא ידע שאני יהודי כי שמי הקודם בעל צליל גרמני .

ערב העלייה לארץ הודעתי למורה שאני לא אבוא למחרת לבית ספר היא שאלה למה ועניתי לה שאני נוסע לישראל. אחרי כמה דקות הודיעו ברמקולים של בית ספר שלאחר הלימודים אף אחד לא הולך הביתה כי יהיה מסדר של כל בית הספר. קראו לי לעמוד לפני כל בית הספר, הוקיעו אותי כ"בוגד ברעיונות הקומוניזם כי אני נוסע לארץ קפיטליסטית” ודרשו ממני להחזיר את העניבה והסמל. אני הרגשתי מאוד מושפל ומאוד בכיתי . למחרת עלינו ארצה.

עלינו לארץ ושלחו אותנו למגדל העמק בטענה שזה ליד חיפה היכן שקרובי משפחה שלנו גרו. במשך חצי שנה גרנו בלי חשמל ובלי מים זורמים, הבאנו מים מי ברז שעמד בחצר ושירת שלושה בנינים .

אבי התקבל לעבודה מיד בגלל שהוא ידע לדבר ולכתוב עברית. אני נכנסתי לבית ספר ונכנסתי לכיתה ט'. עד הים אני שומר את החיבור הראשון שלי בעברית מלא שגיאות. המורה קראה לי לבירור ולא האמינה שאני עליתי רק לפני 5 חודשים.

בגלל העבודה של אבי נאלצנו לעבור ליקנעם. בכיתה ט' התחלתי ללמוד בבית ספר בכפר יהושע. בכפר יהושע למדו באותה כיתה כמה קבוצות ילדים ממקומות שונים: ילדי כפר יהושע, מושבניקים ותיקים ממקימי המושב, מייבשי ביצות וסוללי דרכים מלפני קום המדינה. ילדי יקנעם המושבה, גם הם מושבניקים ותיקים, אבל לא נחשבו כמו המושבניקים של כפר יהושע.

אני וכתתי מבית הספר מכפר יהושע.

קבוצה אחרת הייתה מורכבת מילדי יקנעם, עיירת הפיתוח אבל הם היו בנים לעולים ותיקים אפילו חלקם נולדו בארץ, וקבוצה חדשה היו עולים חדשים (כמוני).

בהתחלה לא היה ממש קשר בין הקבוצות וכולנו רצינו להיות דומים לצברים (קבוצת מושבניקים מכפר יהושע), שהם בעצמם לא רצו להתחבר לייתר הקבוצות. למזלנו מנהל הבית ספר שהוא בעצמו היה עולה חדש מקנדה נשואי לצברית מכפר יהושע הוא עשה מאמצים רבים כדי לקרב בין הקבוצות ולהגיע לחברה אחת שלמה מעורבבת. הוא היה נוהג להזמין את כל הכיתה עליו הביתה למפגשים משותפים. למשל, הוא הזמין אותנו אליו הביתה והוא סיפר לנו את הסיפור של "סיפור הפרברים" והוא השמיע את היצירה המוזיקלית. עדיין נשאר הבעיה של התקשורת ולא יכולתי להיפגש עם הילדים מכפר יהושע למשל.

הבילויים יחד עזרו להיקלט בחברה ישראלית ולתפוס מה זה להיות ישראלי.

כיתות י"א וי"ב למדתי כבר בחיפה (איפה שאני גר היום) כי בכפר יהושע לא הייתה מגמה ראלית אז הלימודית היו מתנהלים לפי מגמות. מי שלא למד מגמה ראלית אז לא היה יכול להתקבל בהמשך ללימודים בטכניון. בלימודים בחיפה בעצם נותק הקשר החברתי שנוצר עם החברים מיקנעם ומיהושע וקשרים חדשים לא נוצרו.

באמצע לימודי בכתה י"א, נפטרה אמי מסרטן השד וכל החיים השתנו. הפכתי להיות יותר עצמאי בלית ברירה ומצד שני הייתי צריך לדאוג לאחי הקטן שהתקשה להבין את המציאות החדשה. אבא לא נהג להפגין כלפי חוץ רגשות ובעצם לא ידעתי איך הוא מתמודד עם זה.

מיתר התקופה אני לא זוכר הרבה רק מהתמודדות הקשה למבחני הבגרות. בעצם אני לא יודע איך עברתי בגרות בתנ"ך או בעברית ובספרות? אבל עובדה שעברתי…. לאחר הצבא התקבלתי לטכניון לאדריכלות. מילדות נהגתי לצייר ערים דמיוניות, ציורים יפים שנתתי מתנה לכל מני חברים ועד עצם היום הזה הם זוכרים אותם .

כמעט מיד לאחר סיום הלימודים ב -1 לאוגוסט 1965, התגייסתי לשריון והשירות הצבאי הפך אותי סופית לישראלי.

הזוית האישית

מיכאל: החוויה הייתה אישית ומיוחדת, מאחל לרוני שיהיו לה חוויות יותר טובות ונעימות שתוכל להעביר הלאה לנכדים שלה.

רוני: אני נהניתי מהפעילות של הקשר רב דורי, לי ולסבא היה זמן איכות וגם שמעתי סיפורים שלו בהרחבה או שלא עליהם ידעתי כלל והם היו מעניינים מאוד. אני מאחלת לסבא שלי שימשיך לספר את הסיפורים שלו, הרבה בריאות ואושר.

תוספת מאוחרת, מכתב שמיכאל כתב לרויטל, המורה המובילה:

תוך הפרויקט ועוד יותר בסיומו עלו בי כל מיני מחשבות שכבר כמה שנים ישנן ואני מעלה אותן כאן, בצורה אולי לא הכי מסודרת.

בוודאי אינני מחדש לאיש שבתקופתנו התקשורת הבין-אישית נפגעה מאוד והפכה להיות מאוד מקוטעת, קרה, לא ישירה ופחות אישית, במקום שיחה פנים אל פנים, כבר לא טלפון אפילו, מספיק לכתוב ווטסאפ. כולם עסוקים בכל, בחיים האינטנסיביים, במרוץ האינסופי של החיים וגם הילדים והנכדים שלנו עסוקים באינסוף פעילויות החל מלימודים, חברה וכלה בטלוויזיה, פייסבוק וכו'.

לי יש 10 נכדים ואנחנו נפגשים המון, אבל המפגשים הם תמיד לארוחת ערב משפחתית או לארוע כל שהוא או לצרכי הסעות, בייביסיטר וכד'. בכל המקרים אין סיכוי לשבת לדבר, והשאלה היא גם האם כשיש כבר סיכוי לשבת לדבר, לולא זה מוכתב כפרויקט, עבודה שצריך להגיש או משהו דומה, האם ישנו הרצון שזה יתקיים כשממול יש תחרות של עוד סדרה מטופשת בערוץ כזה או אחר, או צ'אט אינסופי עם כל העולם.

אבל אני רואה את הדברים קצת אחרת, אולי בגלל ניסיון החיים ופרספקטיבה של השנים.

הורי חיו בתקופה סוערת ועשו החלטות הרות גורל במשך חייהם. הם נולדו בעיר בצפון-מזרח רומניה, בה היה רוב יהודי לאורך שנים וכונתה ע"י נחום סוקולוב "ירושלים של הרי הקרפטיים", ובשלב מסוים התחתנו ועברו לבוקרשט ממש לקראת פרוץ מלחמת העולם השניה. שמועה אחת אומרת שחשו שברומניה המצב של היהודים הולך ונעשה רע מיום ליום וחיפשו דרך לעבור לברה"מ, לדברי הדודה היחידה שעדיין בחיים. האם נכון הדבר? לעולם לא אדע.

במלחמת העולם השניה יהודי בוקרשט אכן סבלו מעט יחסית לכל רומניה ועוד פחות יחסית ליתר ארצות מזרח אירופה. היו פוגרומים, התנכלויות, גזירות כלכליות ועוד, הלכו תקופה קצרה עם טלאי צהוב עד שהמלכה נתנה הוראה להפסיק את החרפה הזו, אבל לא נשלחו למחנות. האם הורי הלכו עם הטלאי הצהוב? מה זה אמר, איך התנהגו אליהם חבריהם וכו'? לעולם לא אדע.

אני זוכר מסיפורי סבתי שסיפרה שהם פחדו יותר מהרוסים מאשר מהגרמנים. מוזר, אבל עובדה.

לאורך השנים אבי עלה בסולם הדרגות והגיע לעמדה בכירה במשרד הנפט והאנרגיה הרומני. מטבע הדברים הוא היה חבר מפלגה, כולם נאלצו להיות אחרת לא יכלו לעבוד במשרד ממשלתי, וכל העסקים הולאמו, כך שמי שלא הצטרף למפלגה , לא היתה לו עבודה.

מדוע החליט בשלב כזה של חייו להתחיל ללמוד עברית בחוג בית בסתר (זה היה אסור)? מדוע החליט להגיש בקשה לעליה, כשלמחרת פוטר מעבודתו ומינו אותו להיות שוער באותו משרד ממשלתי כדי להשפילו? והוא ואמי כבר לא ילדים צעירים, הוא בן 47 והיא כ-40. איזה אומץ לקום לעזוב חיים יחסית נוחים (בגלל העמדה הבכירה שלו) ולעלות אל הלא-נודע ולהתחיל את הכל מחדש, בארץ חדשה, תרבות חדשה, שפה חדשה, עם שני ילדים בני 13 ו- 4 שנים. בלי לדעת מה יהיה לאכול, בלי שום הכנה, ממרכז בוקרשט אל מגדל העמק, חצי שנה בלי מים זורמים ובלי חשמל? המון שאלות ללא מענה.

יחסית הייתי קרוב לאבי (אמי נפטרה מסרטן בגיל 47 ואבי התחתן מחדש כמה שנים אח"כ) , קרבה שהתהדקה לאחר שאשתו השניה נפטרה. ובכל זאת, לאחר שאבי נפטר לפני 8 שנים, בשיבה טובה, בגיל 97.5 כשהיה בהכרה מלאה עד שבועיים לפני מותו והמשיך לצייר עד אז, לאחר מותו הרגשתי פספוס עצום. כי המון שאלות לא שאלתי. ולא ידעתי ולא אדע לעולם. בעצם מה שבפנים, בתוך אישיותו, איך לקח החלטות כאלו, מה חש ואיך התמודד עם כל הקשיים הנ"ל. לא אני ולא אחי, אף פעם לא שאלנו, לא דיברנו , נתנו לזה לחמוק. כמה שביקרנו, טיילנו יחד , שוחחנו על הכל אבל בעצם על ענייני דיומא ותו לא. וזה חבל. בעצם לא הכרתי את אישיותו, הסטוריה משפחתית שלמה אבדה ואין איך לשחזר אותה. בסוף ימיו פלט כל מיני דברים שלעולם לא אדע האם נכונים – כמו למשל את זה שתמיד חלם להיות אדריכל ואביו לא הרשה לו כי היה צריך מנהל חשבונות לחנותו (חיים שלמים לא סיפר זאת) ועוד. אולי התובנה הזו מגיעה עם הגיל, כי אני רואה לא מעט מידידי בני אותו הגיל מתחילים לעשות אילן יוחסין של משפחתם. אולי כשהילדים עורכים את עבודת השורשים בבית הספר לא ממש יודעים מה ואיך לשאול. ויש כאן פספוס עצום. וכאן אני רואה את החשיבות של התכנית הזאת, הזדמנות לשבת אחד על אחד – סב עם נכדתו – ולשוחח. כיום אני אומר לילדי  ולנכדי: "תשאלו, דברו, אל תגידו מחר, עכשיו אין לי זמן כי יש תכנית זו בערוץ זה, דברו, כי מחר כבר לא אזכור ומחרתיים לא יהיה לכם את מי לשאול, ולבסוף תרגישו כמוני, פיספוס, עולם שלם ממשפחתכם נעלם ונמחק כלא היה." ולצערי זה לא מתקיים.

בברכה,

​מיכאל בר אל

מדריך טיולים, אדריכל, צלם