מאגר סיפורי מורשת

החיים הטובים של אינה מוטלס!

במהלך מפגשי תכנית הקשר הרב דורי אני, יובל סוצ'י כותב ומתעד את סיפור חייה של סבתי, אינה מוטלס.

אני, אינה מוטלס (לפני שהתחתנתי שם משפחתי היה ביידק) נולדתי בשנת 1941 בעיר מוסקבה בירת רוסיה.

נולדתי למשפחה יהודית. אבי ואמי- אמליה ודוד, נולדו באודסה שבאוקראינה במשפחות יהודיות מסורתיות.

אבי היה מהנדס מכונות ואמי הייתה כנרית ונגנה בתזמורת פילהרמונית של מוסקבה. גדלתי על ערכי אהבת שפה הרוסית, אהבה למוסיקה וספרים. אחי ויקטור, שהיה גדול ממני בארבע שנים,ואני למדנו בבית ספר למוסיקה. אחי למד לנגן באבוב וזה הפך למקצוע שלו לכל המשך חייו. אני למדתי פסנתר וכינור אך לא המשכתי לנגן ולמדתי הנדסת מכונות באוניברסיטה.

החיים במוסקבה היו מאוד תרבותיים למרות שהיו לא מעט מגבלות של המשטר הקומוניסטי שהיה ברוסיה: לא היה אפשר לצאת מהארץ ללא אישור המשטר. הייתה אנטישמיות ממלכתית והרבה יהודים סבלו מכך. לכל האוניברסיטאות ולמקומות העבודה הטובים קבעו מספר אחוזים לקבלת יהודים. היו מקומות עבודה שבהן כניסת יהודים הייתה בלתי ניתנת. רמת הטכנולוגיה והרפואה הייתה נמוכה, אנשים סבלו ממחלות ותוחלת החיים הייתה נמוכה. היו הרבה צביעות שקרים בתקשורת, הרבה אנשים חיו בהרגשה של חוסר אמון וכבוד.

אך היו גם דברים טובים:  היו המון הצגות ופעילויות קהילתיות מצוינות גם לילדים וגם למבוגרים.

לפעמים בקיץ, בחופש הגדול, אחי ואני הינו אצל סבא וסבתא שלי, הורי אימי, שגרו באודסה על יד הים השחור ושם "ספגתי" את האווירה של בית יהודי מסורתי. סבתא שלי הייתה אישה שמרנית במצוות התורה: הייתה שומרת כשר, עושה קידוש ומתפללת. יחד עם זאת  היא הייתה אישה אינטליגנטית וחכמה, קראה הרבה ספרים, וחינכה את 4 בנותיה חינוך ליבראלי וחופשי. כל 4 הבנות קיבלו השכלה גבוהה ובהמשך חייהם  הגיעו להישגים מרשימים. סיימתי בית ספר ועבדתי שנתיים בספריה עירונית. קראתי המון ספרים ונהניתי מאוד.

נרשמתי לאוניברסיטה לפקולטה להנדסת מכונות ולאחר שקיבלתי תואר ראשון  ושני התחלתי לעבוד במכון מרכזי לפטנטים.

אבי, דויד, היה איש חכם ומוכשר. הוא עבד במפעל ליצור מכונות לאפיית לחם וכעבור שנים ניהל את המפעל ותחתיו עבדו כ-1000 איש. אנשים מאוד אהבו אותו וכשנפטר ב-1987 המונים הגיעו ללוויה שלו והספידו אותו בהמון מילים חמות. אבי היה ידוע לכל חבריו עם יכולת לכתוב שירים, פזמונים וחמשירים. בשנת 1962 בעודי בת 21 נסעתי לחופשה עם בת דודתי בים השחור.

שם הכרתי בחור יהודי- זוריק מוטלס.

זוריק, נולד בקייב, בירת אוקראינה,למשפחה גדולה ומלוכדת: סבתא, הורים, אחיו הגדול ממנו ב-4 שנים, הרבה דודים, דודות, בני דודים. אביו, נחום, גויס בתחילת מלחמת העולם השנייה בתור קצין לצבא הרוסי ובשנת 1944 נהרג במדינה אסטוניה.

כשהתחילו ההפצצות על קייב כל המשפחה (סבתא, אימא ושני בנים) הועלו על רכבת משא לבעלי חיים והועברו למדינה קזחסטן ומשם להרי אורל. הדרך הייתה קשה מאוד. מטוסים גרמנים רדפו אחרי הרכבות משא שבהן היו והמטירו המון פצצות. לא היה להם אוכל ופרצו מגוון של מגפות.

אחיו הגדול, שוריק, נפטר ממחלה.

אחרי המלחמה חזרו הסבתא, האימא וזוריק  לקייב. בקייב סיים זוריק את הבית ספר והאוניברסיטה. לאחר פגישה מקרית שלנו בים השחור עברו שנתיים של הרבה מכתבים ומעט פגישות ובקיץ 1964 התחתנו.

אני ובעלי בחתונתנו

בעלי עבר למוסקבה ומצא עבודה במכון סיבים כימים. לאחר כמה שנים עשה דוקטורט וקיבל תואר שלישי. בשנת 1969 נולדה בתי הבכורה אנייה.

בתחילת שנות ה-70 התחלנו לשמוע על יהודים שנוסעים לארץ ישראל. לחמותי היו אח ואחות בישראל, הם כתבו מכתבים והזמינו אותנו לבוא. שנים לאחר מכן בדצמבר 1973 עלינו לארץ ובעלי, זוריק, עיברת את שמו לזוהר. גרנו באולפן לאקדמאים שבערד 5 חודשים. זה היה החופש הכי טוב והכי ארוך שהיה לי בחיים…

לאחר 5 החודשים באולפן זוהר מצא עבודה באשדוד במפעל "ACRILAN". קיבלנו דירה באשדוד ואני מצאתי עבודה במחנה צריפין כאזרחית עובדת צה"ל. בקושי דיברתי עברית אבל בעבודה אנשים קיבלו אותי יפה ועזרו לי מאוד. אחרי שנתיים נולדה בתי השנייה אביטל.

בעלי זוריק

אני מאוד רציתי לדעת טוב עברית. לדבר ולכתוב ללא שגיאות היה מאוד חשוב לי. הלכתי לקורסים לשיפור השפה העברית, השתדלתי לקרוא עיתונים ולצפות בטלוויזיה בעברית. זה מאוד עזר לי להשתלב בחברה להרגיש שייכות לארץ ולשפה העברית. לא הרגשתי זרה.

היום אני קוראת המון ספרים בעברית.

חיפשתי עבודה באשדוד והתקבלתי למפעל "אגן כמיקלים" למחלקה טכנית. עזבתי את העבודה בצריפין כי היה קשה לנסוע כל יום דרך ארוכה מאשדוד עד צריפין ובנוסף על כך הייתה לי ילדה קטנה. במפעל עבדתי 28 שנה וממנו יצאתי לפנסיה בשנת 2004. שנתיים אחרי יצא לפנסיה גם בעלי.

אנחנו מאוד אוהבים לטייל בעולם והיינו בהרבה מקומות בעולם. לדוגמה: דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית, יפן, ארגנטינה, איטליה ועוד הרבה. לפעמים אנחנו יוצאים לחו"ל בחופש הגדול עם כל משפחתנו וזה תענוג גדול!  לדוגמה: בחופש הגדול של שנת 2015 נסענו אני וזוהר עם אביטל, בעלה ושלושת ילדיהם לספרד.

אני קוראת הרבה ספרים מאז החינוך שגדלתי עליו על אהבת ספרים. היום אני סבתא לשלושה נכדים נפלאים מבתי אביטל, אני אוהבת לפנק אותם, לבוא אליהם (יש ימים שהם באים אלי) ולשחק איתם.

בתי הגדולה, אנייה, עובדת בארצות הברית בשליחות, בחברה AMDOCS. אנחנו הרבה פעמים מבקרים אותה, והחלטתי לשפר את האנגלית שלי וללמוד ב-WAII STREET INSTITUTE שבאשדוד. אני לומדת כבר שנה שלישית ואנגלית שלי מאוד השתפרה.

אני, כיהודייה ציונית גאה, מאושרת לחיות בין יהודים במדינה יהודית.

הזוית האישית

יובל: אני למדתי המון על סבתי וחייה. את רוב הדברים שסבתי סיפרה לי ורשמתי כאן לא ידעתי כלל. בנוסף, למדתי איך להשתמש יותר טוב במחשב.

אינה: אני למדתי שצריך לספר לדורות הבאים את סיפור חיינו מכמה סיבות: 1) הילדים לומדים ונהנים מן הסיפורים וזוהי דרך חכמה ונכונה ללמד בהתבוננות שונה את מה שהם לומדים בשיעורים בכיתה. 2) אם אנחנו, הדור הבוגר, לא נעביר ונספר את סיפורינו, אף אחד לא יזכור וידע אותו. 3) אנחנו, הדור הבוגר ונכדיו, מתקרבים ומבלים זמן איכות דרך עבודה משותפת.