מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אני ורות החלטנו לברוח מהמושב ולנסוע לירושלים

סבתא כרמלה והנכדה שי
תעודת הזהות של סבתא
העליה לישראל בצל המלחמה

שמי כרמלה בוציאן
עליתי ארצה מרומניה מהעיר בוקרשט בסוף שנת 1944. מלחמת העולם השניה טרם הסתיימה.
בבוקרשט היו הפצצות כבדות ובאחת ההפצצות, נהרגו אמי ואחותי.
אבי ניצל כי הוא היה בעבודה ואני ניצלתי כי בדיוק התארחתי אצל בת דודתי רות.
לאחר האסון הנורא הזה, החלטנו שתי הילדות רות ואני לעלות לארץ ישראל.
לא היה לי כל מושג מה זה "פלסטינה" כי עדיין לא הייתה קיימת "מדינת ישראל".
עלינו במסגרת "עליית הנוער" דרך הצלב האדום. הדרך היתה ארוכה, נסענו ברכבות במסע שנמשך
אחד עשר יום דרך בולגריה, טורקיה, וסוריה עד שהגענו לארץ ישראל, באניה  ל"עתלית" ליד חיפה.
 
היינו קבוצת  גדולה של ילדים, ביניהם  ילדים יתומים מטורקיה ומפרס. במחנה "עתלית "חילקו את כל
הילדים לקבוצות. חלקם נשלחו לקיבוצים שונים וחלקם לכפרים לכל מיני משפחות.
 
רות ואני הועברנו לשדה יעקב.  
"שדה יעקב הוא מושב עובדים במערב עמק יזרעאל, דרומית מזרחית לקריית
טבעון, מועצה אזורית עמק יזרעאל.המושב נוסד בידי חלוצים ועובדי אדמה, עולים ממזרח אירופה. בתחילה
הם עלו לקרקע באדמת שייח אבריק הסמוכה ולאחר מכן עברו להתיישבות קבע במקום מושבם הנוכחי.
לאחר מותו של הרב שמואל חיים לנדוי (שח”ל) נטעו חברי המושב את היער לזכרו כביטוי להערכתם כמחולל
תנועת ההתיישבות הדתית בארץ ישראל."
בשדה יעקב, רות ואני הופרדנו, כל אחת למשפחה אחרת כך שלא היינו ביחד. אני הייתי אצל המשפחה
הכי עשירה בכפר, ולהם לא היו ילדים ומאוד רצו לאמץ אותי, אבל אני לא הבנתי אז עד כמה התמזל לי המזל.
הייתי מאוד אומללה, בכיתי הרבה ,התגעגעתי לאבא ולכל המשפחה שהשארתי בבוקרשט וגם הפרידה מרות 
היתה קשה. רות חסרה לי מאד . סדר היום בכפר היה: חצי יום לעבוד בשדה וחצי יום ללמוד עברית.
רכישת השפה העברית לא היתה קלה לי כי הגעתי מבלי שידעתי מילה בעברית. האותיות נראו לי כציורים
וחשבתי שכולם צוחקים עלי.
מאחר ששתינו אני ורות, לא היינו מרוצות  מהחיים במושב, שדה יעקב, החלטנו לברוח ולנסוע לירושלים לסוכנות היהודית ולדרוש מהם להיות בבית ספר מסודר ולא לעבוד בעבודת שדה.
מבלי לחשוב יותר מדי, עלינו על האוטובוס שהיה מלא ערבים, והגענו לירושלים. את התשלום לנסיעה שילמנו
בעזרת הכסף האנגלי שהיה ברשותנו ואותו פרטנו בבנק.
בערב הגענו לסוכנות והפקידים שם הופתעו לגלות כיצד שתי ילדות ללא ידיעת השפה העזו לברוח משדה יעקב
ללא כל מטען מינימלי. הם העבירו אותנו לפנימית בשם "בית צעירות מזרחי". שם נשארתי וסיימתי בי"ס תיכון.
 
בינתיים נישאה רות ועברה להתגורר ביפו.  מלחמת השחרור פרצה וירושלים הייתה במצור. מאחר והמצב
היה מאוד קשה, דחקה בי רות  לעזוב את ירושלים ולעבור לגור אתם ביפו. אבל אי אפשר היה לצאת משם.
באותה תקופה שלטו עדיין הבריטים ואני השתייכתי לגדנ"ע, ואנו הילדים מהפנימיה הברחנו נשק עבור "ההגנה"
או תלינו כרוזים נגד הבריטים והכל תחת אפם.
המצב היה קשה באותם ימים ,לא היו מים,  ולכן הקציבו לנו חצי דלי מים: לרחצה, לכביסה, ולשטיפת הרצפה,
גם האוכל ניתן במסורה והרבה פעמים אכלנו קציצות מ"דשא".
בסופו של דבר לאחר הפצרותיה של רות הגעתי ליפו בדרך "בורמה"  וחיפשתי עבודה כי צריך היה להתפרנס .
 
מצאתי עבודה בבי"ס עממי בדרום ת"א בשם "תחכמוני" בתור מדריכת נוער (היום זה נקרא מועדונית)
ומ"מ מורה. עבדתי שם עד שהתגייסתי לצבא. שרתתי בנח"ל בבסיס סגור בתפקידים שונים: סמלת סעד
עזרה לנזקקים, סמלת תרבות דואגת לספריה ולהבאת סרטים לבסיס, הייתי גם שלמת אחראית על כספים.
בהמשך, הייתי ממלאת מקום קצין שלישות עד שעברתי למפקדת נח"ל ביפו בתור פקידה ראשית. 
נשארתי בצבא קבע שנתיים בדרגת רב סמלת, עד שהכרתי את אריה, בעלי לעתיד,
השתחררתי מצבא הקבע. הקמנו משפחה. נולדו לנו שני ילדים לתפארת, טלי ויגאל.

מילון

ממליגה
דייסה מקמח תירס

שדה יעקב
שדה יעקב הוא מושב עובדים במערב עמק יזרעאל, כ דרומית מזרחית לקריית טבעון, מועצה אזורית עמק יזרעאל.

ציטוטים

”עבודה היא כל חיינו“

”אל תדחה למחר את מה שניתן לעשות היום“

”אני לא הבנתי אז עד כמה התמזל לי המזל.“

הקשר הרב דורי