מאגר סיפורי מורשת

סבתא טטיאנה גולדנברג נולדה בשנת 1947 באוקראינה בעיר אודסה

קצת מידע: נולדתי בשנת 1947 אחרי המלחמה. בשנים היה מאוד קשה לא ידענו מה לאכול, אפילו אימי הלכה לחנות כלשהי אשר שם נותנים דיסה על כרטיסים, כל האוכל שהיו נותנים שם היה על כרטיסים. אחרי המלחמה אבי חתם קבע ואימי עבדה מורה למתמטיקה.

 

בשנת 2005 בחודש מרץ נולדתי למשפחת גולדנברג. לאחר 3 חודשים הגיעה סבתי לארץ. היא עלתה מאוקראינה. עד גיל 3 סבתא שלי הייתה צמודה אליי, האכילה אותי, טילה איתי, ולימדה אותי לדבר. בגיל 3 הלכתי לגן בפעם הראשונה. בביתי דוברים רוסית, אז כשנכנסתי לגן לא הבנתי מילה. השפה הייתה חדשה עבורי. בארץ כמו כל הורה, ההורים שלי עובדים מהבוקר עד הערב והכל בשבילנו, לעזור לנו להשכיל ולתת לנו הרגשה שכלום לא חסר לנו.

 

 

אני וסבתא כל בוקר היינו מגיעות לגן ומנסות לתקשר עם הגננות והילדים בגן. זה התחיל  מ" בוקר טוב", "תודה", "בבקשה" ועד לשיחות רציניות על כל מיני נושאים. מהבית למדתי להיות חברותית, סובלנית, סבלנית יצירתית. התפתחתי לאט לאט והכי חשוב הייתי אני!

 

בגן, בכל יום למדתי משהו חדש וכשחזרתי לבית, רציתי ללמד את סבתא שלי את כל מה שלימדו אותי, לעזור לה להרגיש יותר שייכת. עם הזמן כשעברתי כבר ליסודי והעניינים התחילו להיות יותר רציניים, סבתא שלי תמיד הייתה שם בשבילי. היינו מכינות אוכל ביחד, משחקות ביחד ופשוט מעבירות את הזמן עד שההורים שלי היו חוזרים והייתי מספרת להם מה למדתי באותו היום.

 

משרד החינוך הכניס למערכת שלנו שיעור שנקרא "הקשר הרב דורי" וכמובן שלקחתי איתי את סבתא שלי, ללמד אותה קצת מחשבים. היום היא מתפקדת מצוין, מכינה מצגות בבית, נכנסת לאתרי אינטרנט ומוציא מידע חשוב, משחקת במשחקים ואפילו עוזרת לי לפעמים להכין מצגות לימי הולדת של המשפחה.

 

השיעור עזר לנו מאוד, להתחבר יותר, ללמוד דברים חדשים וליהנות מכל רגע. למדתי  את סיפור חייה של סבתא, שבשנת 1947 נולדה סבתי באודסה שבאוקראינה. בשנים הראשונות של חיה, הייתה תקופה נורא קשה, זה היה לאחר מלחמת העולם השנייה. לא היה אוכל, לא היה אור, לא היה חימום, אבל כדי לשרוד הם מצאו הרבה דרכים מקוריות. השתמשו בעצי הסקה המשמשים כחומר דלק, לחימום ולבישול, הביאו מנורת נפט שיהיה קצת אור בבית וחיו בצפיפות באושר ועושר.