מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה למשפחת קסטל, אשר הגיעה לעזה לאחר גירוש ספרד מהעיר קסטיליה, בשנת 1492 או מאוחר יותר, אין מידע מדויק על שנת הגעתם לעזה. חמישה אחים למשפחת קסטל הגיעו לעזה דרך מצרים אלכסנדריה.

ההחלטה להגיע לעזה התגבשה לאחר שקבלו איגרת מהרב משולם בן מנחם מולטימורה שבשנת 1481, ביקר בארץ ישראל ומספר שבעזה יש תושבים רבים ומתוכם שישים בעלי בית יהודים ושהם מנהלים קהילה יהודית פורחת עם בית כנסת מהודר, בעיר יש כרמים, זיתים ושדות ובנוסף התושבים החלו לייצר יין.

בשנת 1486, מגיעה איגרת נוספת מהרב עובדיה מברטנורא מנהיג הקהילה היהודית בירושלים, ובאגרת מתאר הרב את עזה כעיר גדולה ויפה ושבעיר ראה את הבית ששמשון הפיל.

כאשר מגיעה משפחת קסטל לעזה, הם מצטרפים לקהילה היהודית הקיימת ומנהלים חיי חברה מסביב לבית הכנסת ומוסדות ציבור שונים כמו מקווה, מתן בסתר והחדר שבו למדו תורה. התושבים עוסקים במסחר, חקלאות, מלאכה ויקבים ובנוסף הם תמכו ועסקו במסחר בין ארץ ישראל למצרים.

בשנת 1799, כובש נפוליאון את עזה והקהילה היהודית סובלת מהתנהגותם של חיילי נפוליאון ונאלצים לנטוש את עזה. חמישה אחים למשפחת קסטל מתפצלים לחברון, ירושלים, חיפה וחדרה. בעוזבם את עזה הם לוקחים איתם את דלתות בית הכנסת מעזה ובהגיעם לחברון מרכיבים את הדלתות בבית הכנסת ע”ש "אברהם אבינו".

בשנת 1905, נולדה סבתי, בת הזקונים, דור שישי בארץ, לרחל ויצחק קסטל ולה שלושה אחים ואחות: יעקב (ג'ק), משה (מואיז), אברהם (אלבר) ואחות בשם רבקה.

בשנות ילדותה, למדה סבתא בחדר, כמו כל ילדי הקהילה ושם רכשה את ראשית השכלתה, לימים נודע לי שהיא הייתה הבת היחידה שלמדה בחדר. בשנותיה הראשונות גדלה סבתי בעיר חברון, כאשר אביה מכלכל את משפחתו ממסחר בחנותו אשר בבית – ג'וברין שאליה היה מגיע על חמור רתום לעגלה.

החיים לצד הערבים היו שלווים הם חיו באחווה ובידידות. בזכות הידידות הזו שרדו היהודים את השלטון עותומאני בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.  למרות ההכרזה על מלחמת קודש (ג'יהאד) נגד היהודים אשר נשלחו לעבודות כפייה, השכנים הערבים עזרו לשכניהם היהודים.

בשנת תר"פ-תרפ"א 1920- 1921, החלו הערבים בירושלים בפעילות עוינת ובהפגנות אלימות נגד הישוב היהודי, שבמהלכם נפצעו ונרצחו יהודים רבים. הערבים החלו בביזה ורכוש יהודי רב נשדד. השמועות הגיעו לחברון ואז בשנת 1920-21, מחליטה המשפחה לעקור שוב והם עוזבים את חברון למצרים קהיר.

חלקם מגיעים לקהיר שבמצרים דרך דמשק (רכבת העמק) וחלקם מגיעים באנייה דרך עזה ואלכסנדריה. בהגיעם  למצרים קהיר, הם מגלים קהילה יהודית ענפה ומעורה בחיי המסחר והחברה העקבית. סבתי נשלחה ללמוד בבית הספר אליאנס ובגיל 18 מסיימת את לימודיה בהצטיינות ומתבקשת ע"י הנהלת בית הספר לשמש כמורה ומחנכת .

מרים קסטל, בת 18, תלמידה באליאנס

בשנת 1925, בהיותה בת 20, נשאה סבתי לאהרון קסוטו נצר למשפחת קסוטו מפירנצה איטליה. נולדו להם שבעה ילדים, סבתי המשיכה את עבודתה כמורה ומחנכת וסבי עבד כפקיד בכיר בצבא הבריטי.

מרים ואהרון קסוטו

בשנת 1946, נפטר סבי אהרון קסוטו וסבתי, אלמנה ואם חד הורית לשבעה ילדים בגילאים 2-18, ממשיכה בעבודתה כמורה מחנכת וסגנית מנהל בית הספר, ובשעות אחר הצהרים לימדה שעורים פרטיים בביתם של התלמידים. כך גידלה שבעה ילדים לתפארת.

בשנת 1951, מחליטה סבתא לעזוב את מצרים ולעלות לארץ ישראל עם ארבעה ילדים רונה, רוזט, אלי וויקי, סטלה נשארת במצרים עם משפחתה. בארץ ישראל מחכים להם אלגרה ומשפחתה, שגרים בחיפה ונלי שברחה ממצרים לשרת בלח"י וחייה בתל אביב. הם עוזבים דרך הים למרסיי בצרפת ומגיעים למחנה העולים ע”ש אילת, העלייה הראשונה והגדולה ביותר שהגיעה ממצריים למרסיי.                                               

סבתא וצוות המורים באליאנס קהיר

בדרך למרסיי

כשהגיעו למחנה העולים, מבקשת סבתי לדבר עם מפקד המחנה, שלמה פלטנר, המעיד שזו הייתה פגישה ראשונה שלו עם יהדות מצרים, שאותם כינה אנשים נאורים ומלומדים. מפקד המחנה מנהל את השיחה בשפה הצרפתית וסבתי משיבה  בעברית שהוא קרה לה עברית חברונית. באותה פגישה, ביקשה סבתי את אישורו של מפקד המחנה לכונן בית ספר לילדי המחנה, שרובם דברו צרפתית וערבית. הבקשה מתקבלת בשמחה וסבתא מלמדת את ילדי העולים עברית, חשבון תורה ומלאכת יד שכן ידעה לסרוג קרושה כיפות לבנים ולהלביש בקבוקים בסריגה לדמויות של בובות וחיות.

באותה פגישה מבקשת סבתא דבר נוסף ממפקד המחנה, האם הוא יכול לעזור לה למצוא עבודה כמורה בארץ ישראל…

לאחר שישה חודשים במחנה העולים, הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. עם התלבטויות רבות לאחר הצעות עבודה מהקהילה היהודית במרסי לשמש כמורה מחנכת בבית הספר אליאנס במרסיי, מחליטה סבתי שחוזרים לארץ ישראל ואיך שהיא אמרה "ארץ מולדת" המקום היחיד ליהודים משם ברחנו ולשם נחזור.

בהגיעם לנמל חיפה ממתינים להם הבנות, החתנים והנכדים. לאחר מפגשים מרגשים עם המשפחה שחיה בארץ מחליטה סבתי שוב ליצור קשר עם מפקד מחנה העולים שלמה פלטנר ומבקשת את עזרתו למצוא עבודה בתחום החינוך. שלמה יוצר קשר עם חברת הכנסת טובה סנהדראי והיא מפנה אותה לתנועת האישה הדתית לאומית ושם פוגשת סבתא  את המפקחת שרה קטן (שטרן) אשר מייעדת אותה לתפקיד אם הבית בפנימייה נווה מיכאל בפרדס חנה – פנימייה לילדים, אשר הוריהם נשארו בארץ מוצאם ושלחו את ילדיהם לארץ ישראל כשמטרתם לעלות בעקבות ילדיהם.

סבתי קבלה את המעבר והעבודה בפרס חנה בשמחה רבה. אני זוכרת את פנימייה נווה מיכאל כמקום שמאחד את כל המשפחה כי לשם הגיעה כל המשפחה – 50 במספר לחגוג את החגים, לכולם היה מקום. את ערבי החג חגגנו בחדר האוכל עם ילדי הפנימייה, מורים ומדריכים וסבתא התגאתה הן במשפחתה והן בילדי הפנימייה שאותם אהבה כמשפחה.

בית הילד מחזור תש"א – תש"ד

בהיותי בת 9 עזבנו את צפת בעקבות עבודתו של אבי לבת-ים ואני עברתי לגור עם סבתי בנווה מיכאל עד שהורי התמקמו בביתנו החדש בבת-ים.

אהבתי את שהותי בפנימייה  למרות הגעגועים להורי ולאחי רובי ז"ל. זיכרונות רבים יש לי משהותי בנווה מיכאל. היום התחיל בתפילת בוקר בשעה 06.30 הגענו כל הילדים מקטן עד גדול לבית הכנסת ולאחר התפילה הלכנו לחדר אוכל לארוחת בוקר מזינה שאותה לא מתחילים לפני ששותים כף של שמן דגים ואני התמימה חשבתי שסבתא תפסח עלי. סבתא אמרה לי: "לא את הראשונה כי את הדוגמה והנכדה שלי", אני בולעת את שמן הדגים.

בסיום ארוחת הבוקר, התפזרנו לכתות הלימוד. באחד הימים כשאני בוהה דרך חלון הכיתה ראיתי את סבתא מסתובבת בין הכיתות ובדרך נעצרה לדבר עם ילד שהוצא מהכיתה מחבקת, מנגבת את הדמעות ומלווה אותו חזרה לכתה.

את הלילות אני זוכרת במיוחד כאשר סבתא משאירה אותי לבד ויוצאת לבדיקה לילית בביתני הילדים, לבדוק ששערי הפנימיה נעולים ושהשומרים ערים והכי חשוב מעירה ילדים ללכת לשירותים ומכסה אחרים שלא יחלו חלילה ורק לאחר כל זאת הייתה חוזרת ואומרת לי בצרפתית יקירתי עכשיו אפשר ללכת לישון. ישנו באותה מיטה – מיטת עולים מברזל. עד היום אני זוכרת את ריח שערה של סבתא – ריח של מי ורדים.

כל זיכרון הופך עם השנים לזיכרון מיוחד מאוד, אחד מהם הוא חג החנוכה בחג זה היה מנהג יפה של חלוקת מתנות בהגרלה. זכור לי חג זה במיוחד כיוון שאחת הילדות שזכתה בהגרלה מאוד חשקה במתנה של ילדה אחרת והתעצבה שלא זכתה באותה מתנה דמעות שקטות זלגו מעיניה  וסבתי נגשה אליה לקחה אותה אליה הביתה שם נתנה לה דובי קטן וחום ובקשה ממנה לשמור על הדובי כי הוא עולה חדש ממצרים.

את השבתות אני זוכרת במיוחד. לאחר התפילה בבית הכנסת הייתה סבתא גברת קסוטו כמו שקראו לה כולם בנווה מיכאל מארחת את ילדי הפנימייה בחדרה כאילו שהיו אורחים חשובים. מכבדת אותם בפירות העונה ובעוגת שמרים שאפתה אלזה הטבחית. לאחר הביקור יצאנו לטייל בפרדסים שהיו מסביב לפנימייה ,

ימי החופש הגדול תמיד היו מלווים בהתרגשות גדולה למרות המטלות הרבות היינו נוסעים לחוף טנטורה (חוף דור) במשאית גדולה הבילוי בחוף טנטורה היה בשני מחזורים בוקר וצהריים הייתי צריכה להחליט כי לא הייתה לי פריווילגיה סבתא אמרה לי את תמיד הנכדה שלי אבל כאן את גם תלמידה כמו כולם.

שלושה חודשים חייתי עם סבתא בפנימייה מהבוקר עד הערב הייתי דליה התלמידה וסבתא גב' קסוטו בערב בבית גב' קסוטו הפכה שוב לסבתא ואני לנכדה שישנה איתה באותה מיטה.

עבר הזמן ואני עזבתי את הפנימייה ובמיוחד הרגשתי שעזבתי את סבתא, אבל הגענו כמו תמיד לחגוג את החגים ולחופשות עם עוד בני דודים עד שסבתא החליטה לפרוש בהיותי בת 12 והיא עברה לגור לידנו בבת-ים. אל סבתא הייתי מגיעה כל יום אחר הצהרים לעזור לה במטלות הבית. בדרכי אליה הייתי פוגשת בנות שאינני מכירה אך הם הכירו אותי כי אני הנכדה של גב' קסוטו שלימדה אותן לסרוג כיפות מקרושה לבנים מבני עקיבא.

בהיותי בת 18, נפטרה סבתי (1972). שלושה ימים לפני מותה, כשהיא שוכבת בטיפול נמרץ, סיפרתי לה שאני בהריון ושהיא תהיה שוב סבתא רבא ובקול חלוש היא אמרה אני אסרוג חליפה לבנה, כי זה מתאים גם לבן וגם לבת חיבקתי ונישקתי וזהו.

הזוית האישית

עדיין מתגעגעת  לסבתא וגם לגב' קסוטו.