מאגר סיפורי מורשת

ההורים של אמי גרו באזור גבול טורקיה והחליטו לעלות לישראל. הם עלו לישראל על חמורים עם מעט מטלטלים וילדים קטנים. לקח להם זמן לעבור גבולות שונים. אמי בתיה, נולדה בדרך לישראל ולכן לא קיבלה אף פעם תעודת לידה. אבי שלמה ז"ל עלה מרוסיה אורמיה כילד צעיר. אבא היה סוחר, ורכב על אופניים עד סוף ימיו. זכור לי שאבי הרכיב אותי על האופניים כל בוקר לגן. אבי לא היה דברן גדול, היה יושב ליד הרדיו כל ערב והאזין לחדשות. כל בוקר הוא ירד למכולת, הביא לנו פיתה ענקית, הכין לנו חלב חם ושלח לנו סנדוויץ' או פיתה לבית הספר. תמיד התעניינתי לדעת מהיכן הוא הגיע והמידע היה די דליל, כי לא היה אינטרנט ובגלובוס לא מצאתי את אורמיה. הורי דיברו בבית בשפה ארמית שהיא די דומה לעברית והיא נקראת גם נאשדידן.

כשאמא הייתה קטנה, הימים בארץ היו ימים קשים, היה מחסור באוכל ובכסף. סבא היה צורף והייתה לו חנות ליד הים באזור הדולפינריום כיום. הפרנסה הייתה קשה מאד וסבתא הייתה צריכה להאכיל משפחה שלמה. בגלל המצב הלא קל בבית, אמא לא יכלה ללכת לבית ספר בכלל, למרות שהיא מאד רצתה ללמוד, אך היא נאלצה לעבוד במשק בית כדי לעזור בפרנסה. היא מספרת שאת רוב האוכל שלה היא אכלה כשטיפסה על עץ תאנים ועץ תותים.

לי זכור הבית של סבתא שהיה בנווה צדק, בית בסגנון ערבי, עם 2 דלתות כניסה ענקיות, בנוי בצורת ח' כשבאמצע יש חצר נחמדה עם עץ ריחני במרכזה. אהבתי לבוא לסבתא שהייתה חייכנית ונעימה, ראיתי את האהבה שלה אלי בעיניה היפות והנוגות.

ההורים שלי התחתנו בשידוך, כשאמא מאד צעירה, נולדו להם 6 ילדים ואני הבת החמישית במספר, אחרי נולד אחי הבן הנכסף. אמא בתיה מספרת על תקופה קשה בישראל, מתח בין היהודים לערבים, יריות מכוון יפו. אימא סיפרה לי על מקרה אחד, שהיא הייתה בחצר הבית ותלתה כביסה על החבל, השכנה קראה לה והיא סובבה את הראש אליה. בדיוק אז, כדור חלף במרחק קטן מפניה וכך היא ניצלה ממוות. ההורים התחילו את חייהם ברמת גן, אחר כך עברו לצריף בתל אביב, ולאחר זמן, בנו בית גדול ומרווח, ואני נולדתי בסיום הבניה…הבאתי להם את המזל. לאמא תמיד היו חסכים, היות ולא למדה בבית ספר. אבל היא לימדה את עצמה קרוא וכתוב, למדה שפות שונות ואף קיבלה תעודת עיתונאי. לימים היא הפכה לאשת עסקים, נהגה על רכב כשבקושי היו רכבים בכבישים, ואפילו היום שתבדל לחיים ארוכים, כשהיא בת 96 היא משננת שפות, תנ"ך, נגינה ועוד. אמא מתעניינת מאד בפוליטיקה ומנהלת אתנו וויכוחים, היא אישה דעתנית.

זיכרונות ילדותי

סיפור שאמא סיפרה לי כמה פעמים – כאשר הייתי כבת כחודש, האחיות הגדולות שלי סידרו את המיטה וזרקו עלי כרית בלי להבחין שאני שם. כשאבא חזר מהעבודה, הוא שאל "איפה נירה?" ואז החלו כולם לחפש אותי, ומצאו אותי חסרת אויר כשפני בצבע כחול. מיד אמי, בתושייה שלה, הניקה אותי ואחרי כמה דקות הצבע חזר ללחיי.

משפחתי גדלה כשאחיותיי הגדולות התחתנו וילדו ילדים. אמא תמיד ארגנה ארוחות משפחתיות גדולות, עם כל האחיות והנכדים, כשהיא מכינה ממאכלי העדה שלנו, ואני בעקבותיה מכינה גם לנכדיי את המאכלים שהם מאד אוהבים אותם. רומי נכדתי יושבת לצדי, ומזכירה לי תמיד עד כמה היא אוהבת את המאכלים שאני מכינה לה. היא מאד מתלהבת שהמתכון עובר במשפחה מאם לבת, אפילו הבת שלי – שהיא האמא של רומי התחילה להכין חלק מהמאכלים האלו.

אני בילדותי 

זכור לי חצר הבית שלי (גרתי בבניין פרטי) בו היו צריפים מעץ, בכל צריף גרה משפחה, ואני התחברתי לשכנים. היה שכן צייר שלימד אותי לצייר, שכנה עקרת בית שלמדה אותי לבשל, שכנה אחרת ששרה בקול רם שירי אהבה בספרדית ויכולתי להסתכל עליהם מטה ממרפסת ביתי. אני וילדי השכונה ירדנו מהבתים למטה כדי לשחק, שיחקנו במשחקים ללא צעצועים כגון: כן אדוני המלך, חמש אבנים, גומי, קלאס, שלוש מקלות, חבל, מחבואים וכדומה. בזמני לא היה הרבה כסף לילדים ולא קיבלנו דמי כיס, שלא כמו היום, עזרנו מאד להורים בעבודות הניקיון בבית וזאת ללא תמורה כספית או אחרת. מתוך המחסור הכספי, מצאתי לי פתרון לקבל מעט כסף, תכסיס כזה, אספתי את הלחם היבש והישן ומכרתי אותו עם חברתי למגדל תרנגולים שהיה בשכונה, בתמורה הוא נתן לנו כמה גרושים, אותם בזבזנו על ממתקים. למרות כל החוסר אף פעם לא הרגשתי בצורך כספי מעבר למה שהיה לי.

בבית הספר היסודי היו לנו טיולים מאורגנים, אליהם יצאנו לא באוטובוסים אלא במשאיות גבוהות עם ספסלים, סוג של משאית שבשני צדדיה היו פסי מתכת לאורכה וברזנט עם חלונות פלסטיק שקוף, ו-4 ספסלים ארוכים לאורך כל המשאית ששימשו כמושבים לתלמידים. כדי לעלות למשאית הגבוהה, טיפסנו על מדרגות ברזל שהיו מצמידים מאחורי המשאית. בבית ספר תיכון היה לנו שיעורי גדנ"ע- התנסות לחוויות צבאיות. באחד הפעילויות שלנו, עליתי על מדרגות ברזל בנויות כמו סולם מאוד גבוה, הגעתי לרמפה בגובה כ 5-4 מטר, ממנה הייתי אמורה לקפוץ, ולמטה עמדו שאר הכיתה החזיקו שמיכה בקצותיה כך שהשמיכה מתוחה. אני הייתי אמורה לקפוץ מהגובה אל השמיכה, כל כך פחדתי לקפוץ וקפאתי במקומי, כי חשבתי שאם אקפוץ, השמיכה יכולה לעוף מידיהם. בנוסף, לא יכולתי לחזור ולרדת חזרה במדרגות, ידעתי שאני פחדנית. לבסוף לקח קצת זמן וקפצתי למטה, הרגשתי כל כך נהדר שהתגברתי על הפחד. יש לי חברת ילדות עד היום, אנחנו חברות מהגן, תמיד בילינו ביחד, במיוחד זכור לי שהלכנו המון ברגל לכל מקום. שיעורים ולמידה למבחנים עשינו יחד בספריות ציבוריות, ליווינו אחת את השנייה לכל מקום ודיברנו המון. כשביקרנו האחת אצל השנייה, יצאנו ללוות אחת את האחרת וככה ליווינו עד הבית של החברה ושוב ליווינו עד הבית שלי ולא הגענו הביתה כי דיברנו המון והמשכנו ללוות אחת את האחרת מספר פעמים.

פעם כשחזרתי הביתה, הייתה משטרה למטה במדרגות, וכולם מאד שמחו שהגעתי אחרי המקרה שהיה. הסתבר שנכנס לנו למדרגות למעלה תן, והוא התיישב שם. המשטרה ירתה בו ושפכו שם מלא חומרי חיטוי שהדיפו ריח חזק וחריף.

כשלמדתי בבית ספר עממי, לא הייתה קיימת חטיבה, לכן למדתי עד כיתה ח' בבית ספר יסודי ומשם המשכתי לתיכון עירוני ו' ואחרי התיכון לצבא שם שירתי כנהגת מפקד. נהניתי מהשירות הצבאי גם כי המפקד, וגם החיילות והחיילים במשרד היו נחמדים ותמיד צחקנו יחד.

בגיל 21 נישאתי "לאהבת חיי" (התבטאות של רומי נכדתי), אלון שהגיע מדרום אפריקה והתנדב בקבוץ. גרנו בתל אביב, ושם נולדה קארין הבת הבכורה שלי שהיא האמא של רומי, כשרומי היא הבת הבכורה של קארין ולה עוד 2 אחים קטנים יותר.

היות ומשפחתו של בעלי התגוררו בדרום אפריקה, נסענו עם קארין בתנו לבקר את המשפחה בדרום אפריקה ונשארנו לגור שם שבע שנים ושם נולדו לי תאומים בן ובת – גילי וטלי. היו לנו חיים נחמדים בדרום אפריקה, בית פרטי עם בריכה ועזרה של עובדים במטלות הבית. למרות כל זאת, העדפתי לחזור ארצה לישראל ולגדל ולחנך את ילדי בארץ שלנו. כנראה שגם חזיתי את הנולד, והבנתי ששם לא יהיה עתיד שקט והחיים לא יהיו שלווים שם, ואכן כך זה כיום.

 זיכרונות מדרום אפריקה

רומי היא הבת הבכורה של קארין בתי, ולה עוד שני אחים קטנים יותר. רומי נולדה באותו התאריך שבו נולדו התאומים שלי, גילי וטלי. רומי דומה מאוד לטלי ואני נהנית לראותה גדלה יפה ומעניינת מאד, מתעניינת בהמון תחומים, ילדה איכותית!

כאשר מגיע תאריך היום הולדת המשותף לרומי ולתאומים, אני נזכרת בטלי שרטנה בגיחוך כי "זה לא הוגן שתמיד חלקתי עם אחי את יום ההולדת שלי וכעת נוספה לה רומי המקסימה שחוגגים לה גם כן באותו התאריך".

תמונת נכדיי 

הזוית האישית

נירה: היה לי תענוג עצום לבלות עם נכדתי במפגש קבוע, לספר לה את הסיפור ולהרגיש את המבט הסקרן והמופתע מהדברים ששמעה.

רומי: הופתעתי מאד, גיליתי שבעבר היה הרבה יותר נעים וכייף ממה שחשבתי. אהבתי לשמוע את הסיפורים שסבתא סיפרה.