מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אני והמדינה נולדנו בתש"ח

סבתא יהודית ורז
סבתא יהודית בצעירותה
עוד נמשכת השרשרת

לפני 70 שנה נולדתי להורים שלי מרים (מוריצו וייס) ומשה (אלכס שטל). אימא שלי היא ניצולה שואה, היא שרדה את מחנה הריכוז אושוויץ. הוריה ואחד האחים לא זכו לצאת משם. אימא סיפרה שאחיה הבכור נלקח למחנה עבודה אך הוא ברח משם כדי לספר ולהזהיר את המשפחה ממה שקורה במחנות הריכוז. היה גם חבר שהיה מוכן להבריח אותם בעגלת החציר שלו, אבל אבא שלה לא האמין שמישהו יעז לפגוע בו. הוא היה קצין בדרגה גבוהה והיה גאה בצבא ההונגרי. כשאימא חזרה לעיר הולדתה כדי לראות מי שרד ממשפחתה, פגשה מישהי מקומית ששאלה אותה בזלזול: "מה, גם את חזרת??!!". אז הבינה אמי שאין לה יותר מה לחפש במקום הזה.

אמי ומשפחתה

תמונה 1
תמונה 2

אבא שלי נתפס על ידי הגרמנים, הועלה לרכבת אבל הצליח לברוח ולהצטרף למחתרת הרומנית. הוא אף פעם לא סיפר על התקופה ההיא , אבל התקופה והאירועים לימדו אותו לעשות את הדברים בשקט ולא לבלוט בשטח.

אבי ומשפחתו

תמונה 3

הורי נפגשו במחנה פליטים באיטליה כשהתארגנו לעלות לארץ. שניהם אהבו לשחות בים כל בוקר, וכך הכירו, התאהבו והתחתנו. בעליה לישראל הבריטים עצרו אותם מול חופי חיפה, הם לא נתנו להם לרדת וגירשו אותם לקפריסין. הם אמנם התנגדו וזרקו קופסאות שימורים על החיילים הבריטים, אבל כמובן שלא היה להם שום סיכוי. אחרי כמה חודשים הרשו להם לעלות לארץ, ואז הוריי הצטרפו לקיבוץ מעגן שעל שפת הכינרת. שם אני נולדתי.

אח של אבא שלי, מיכאל או יחיאל (אנחנו לא בטוחים מה היה שמו), עלה על ספינת המעפילים "סטרומה" כדי לעלות לארץ. הספינה הייתה רעועה ונתקעה מול חופי טורקיה. במשך כמה שבועות סיפקו להם מים ומזון אבל לא הרשו להם לרדת לחוף. עד היום לא ברור מי שלח לעברם טיל, הטורקים, האנגלים או הגרמנים, האנייה טבעה ונשאר ניצול אחד לספר את הסיפור.

נולדתי בעיצומה של מלחמת העצמאות. כל התינוקות והאימהות נשלחו לחיפה ושם נשארנו עד סוף המלחמה. הגברים נשארו בקיבוץ כדי להגן עליו מפני הכוחות הסורים. הנשק הסודי שלהם היה הטרקטורים. כדי שהסורים יחשבו שיש להם טנקים הם נסעו עם הטרקטורים כל הלילה הלוך ושוב ועשו הרבה רעש.

החיים בקיבוץ

תמונה 4
תמונה 5

תמונה 6

אימא שלי ספרה לי שיום אחד כשנסעה באוטובוס בחיפה ראתה גבר גבוה מאוד ורזה הולך לאורך המדרכה. היא מהרה לרדת ולרוץ אליו ואכן זה היה בן דודה האהוב דב (פישטה) שעד אז לא ידעו מה עלה בגורלו. הרבה סיפורים כאלה היו באותם ימים של אחרי המלחמה והשואה.

אח של אבא שלי, זאב (ווילי), נפצע במלחמה עם הסורים במשמר הירדן ונלקח בשבי. בדרך לדמשק הוא נפטר, לא עמד בטלטולי הדרך. בנו נולד כמה חודשים אחר כך וניקרא זאב (זאביק) על שם אביו. זאב ביקש לפני מותו שאם תהיה לו בת שיקראו לה רותי. לאחותי שנולדה שלוש שנים אחר כך קוראים רותי. זאביק, שלמד ימאות ב"מבואות ים", עלה על אניית מסע "השלושה" לפני הגיוס לצבא, כדי להרוויח קצת כסף, בדרך הביתה האנייה טבעה ולא נשארו ניצולים.

הפרסומים אודות טביעת האנייה "השלושה"

תמונה 7

 

 

תמונה 8

 

כשהייתי בת שנתיים עזבנו את הקיבוץ ועברנו למושב בית-אלעזרי ליד בסיס חיל האוויר תל נוף. המושב היה מאוכלס בעולים מכל קצוות העולם, וכולם חיו בשלום ובאחווה אחד עם השני. אהבתי את המושב שלי. אהבתי את המרחבים ואת השדות הירוקים. אהבתי את בית הספר ואת החברים.

בילדותי

תמונה 9

כשהייתי בת ארבע עלו הורי-אבי לארץ. חיכיתי להם בהתרגשות. בלילה כשהגיעו הצצתי מהמיטה ובמקום לראות אנשים זקנים כפופים נשענים על מקל (כמו בספרים), ראיתי זוג יפה זקוף ומלא חיות. כל כך התביישתי מהמם שלא יצאתי מהמיטה עד למחרת בבוקר. מאחר ולא דיברו עברית למדתי לדבר איתם הונגרית, אהבתי אותם מאוד.

סבי וסבתי

תמונה 10

 

תמונה 11

הורי שבאו מבתים עשירים ומפנקים וחוו מלחמה בגיל צעיר מאוד החליטו לחנך את אחותי ואותי לעצמאות. לקחנו חלק במטלות הבית והמשק. שטפנו רצפות, הדחנו כלים ובגיל צעיר מאוד גם למדנו להכין חביתה. הלכנו לצרכנייה (היום-מכולת) לקניות ולשכן להביא חלב. במשק קצרתי תלתן לעגלים עם חרמש, החרמש היה יותר גדול ממני אבל הייתי כל כך גאה שאבא סומך עלי ושאני יכולה. העברתי קווים (צינורות השקיה) משדה לשדה. עוד אחד מהתפקידים שלי היה להשקות את עצי הפרי בשטח ליד הבית. אהבנו לטפס על עצי הפרי לשבת בין הענפים ולאכול את הפרי ישר מהעץ.

כשהייתי בת שבע אמי חלתה, נותחה והייתה מאושפזת בבית חולים תקופה ארוכה. אחותי נשלחה לדודים ואני נשארתי לבד. אבא כמובן בעבודה, מכונאי במוסך המשותף של המושב. התקופה הזו זכורה לי כאחת העצובות והבודדות ביותר בחיי. באותה תקופה היו פאדיונים, ערבים שהתגנבו בלילות למושב והיו גונבים פרות, סוסים ועוד כל מה שהיה אפשר. הגברים קיבלו רובים והחלו לעשות תורנויות שמירה בלילות. באותה תקופה אימא עוד הייתה בבית חולים ואני פחדתי להישאר בלילה לבד כשאבא היה בשמירה, אבי הבטיח לי שהוא שומר עלי מחוץ לבית וכך הרגשתי מוגנת ובטוחה. למחרת  הייתי מעבירה את הרובה לשכן (שתורו היה לשמור) בגאווה גדולה.

בשנת 1956 החלה מלחמת סיני, אבא נקרא למלחמה, הוא היה תותחן. חפרנו שוחה ליד הבית כדי להתגונן במקרה של התקפה מהאוויר. בגלל הסמיכות שלנו לבסיס תל-נוף היה חשש שאם יותקף הבסיס נפגע גם אנחנו.

בבית היו תמיד הרבה ספרים ואני הייתי "תולעת ספרים". אבא קנה לי כדורגל, הבנים שיחקו איתי ותמיד הייתי השוער. קיבלתי אופניים לבנים יפהפים מסבא שהיה גר בצרפת. האופניים היו קנאת כל הילדים. ילד אחד היה שם לי מקלות בגלגלים כדי להפיל אותי, כשבכיתי לאבא הוא לימד אותי איך להרביץ ולהתגונן. בפעם הבאה שהציק לי קיבל ממני אגרוף כזה, שהיה צורך לאשפז אותו בבית חולים. מאותו היום, הורי הילד והוריי לא היו יותר חברים. אבי לימד אותי לתקן פנצ'ר בגלגלי האופניים. בזכות העגל הראשון שמכרו, אבי הצליח לקנות לאמי פסנתר. קיבלנו בובות ושמלות מהדודה רוז'י נני מארצות הברית. היא גם שלחה לאמי תמונות מהמשפחה, שלה שלא שרדו בגלל המלחמה. בחצר אבא התקין לנו נדנדה ועליה היינו מבלות שעות רבות, מתנדנדות ושרות.

במושב היה לנו את כל מה שצריך. היה חלב מהפרות שגידלנו וממנו הכנו גבינות וחמאה. בשדות היו ירקות ובלולים תרנגולות. פעם ביום עברה עגלה עם לחם ואנחנו קנינו גם בייגלה "מיט אסך אסך זאלץ" שזה ביידיש "עם הרבה הרבה מלח". בקיץ עברה עגלה עם קרח. מוכר הקרח היה מצלצל בפעמון וצועק: "קרח קרח". היו לו גושים גדולים וארוכים של קרח והוא היה חותך אותם לפי הזמנה חצי או רבע ומרים אותם עם מלקחיים גדולים. אנחנו אהבנו ללקק את שברי הקרח שנתזו בזמן החיתוך. מה שלא היה בשדות, ברפתות ובלולים קנינו בצרכנייה. ב"תקופת הצנע" כשהיה מחסור באוכל, אנחנו במושב אכלנו מעדנים, צלי שפן עם תפוחי אדמה ותותים עם קצפת.

בגיל 12 וחצי עזבנו את המושב לטהרן שבאיראן. הצטרפנו לסבא וסבתא שלי שהיו שם כבר כמה שנים ופתחו עסק לעיבוד ושיווק מעיים לנקניק. טהרן, עיר גדולה ויפה. הבית בו גרנו בקוצ'ה (סמטה בפרסית) היה בן שתי קומות, למטה גרו בעלי הבית ואנחנו למעלה. שעות הייתי יושבת במרפסת מסתכלת על הגינה למטה מתגעגעת למרחבים של המושב. למדתי בבית הספר היהודי-עיראקי ופעם ראשונה נתקלתי בגזענות, כשקראו לי אשכנזייה. הייתי מופתעת לגלות שיש הבדלים בין עדות ושיש שווים יותר ושווים פחות. טיילנו הרבה באיראן. היינו בשיראז, עיר הפרחים, באיספהן העתיקה, בחורבות המדהימות של העיר פרספוליס. לראשונה גם ראיתי שלג וגם נסענו לאבעלי להחליק עליו. את החגים חגגנו בבית השגרירות: חנוכה, פורים ואת יום העצמאות, אבל זה רק הגביר את הגעגועים לארץ. אחרי שנה עזבתי את טהרן ואת הוריי וחזרתי לארץ. שנה אחת גרתי אצל סבי וסבתי ברמת גן ולמדתי בבית ספר עמישב. אחר כך כשהייתי בת 14 וחצי עברתי לכפר הנוער הדסים. את הדסים אהבתי מאוד. המקום מקסים, מרחבים של דשאים ירוקים, עצים מצלים וגינות נוי מטופחות. כמו כל הילדים עבדתי גם אני שעתיים בכל יום. בעיקר אהבתי לעבוד בבית המלאכה: ארגנו שטיחים, עבדנו בחימר, בחרוזים והכי הכי נהניתי לעשות את תמונות הפסיפס הגדולות מאבנים. בסוף כל שנה הייתה תערוכה והתוצרים שלנו עמדו למכירה.

גרנו בבתים נמוכים עם גג אדום. לכל מבנה היה שם. אני הייתי בקבוצה ד' 3 שנים. בכתה י"ב עברנו לקבוצת ה"רכבת" שהייתה מרוחקת יותר ושם גרו ה"יודבטניקים". בכל חדר היו ארבע מיטות, ארון בגדים, כוננית לספרים ובמרכז שולחן עם ארבע כיסאות. את הארוחות אכלנו בחדר האוכל. היה מטבח אחד ולכל קבוצה היה חדר נפרד קבוע משלה.

בכל יום שישי בערב הייתה קבלת שבת וארוחה חגיגית. בשבתות ישבנו על הדשא שמענו את אלביס פרסלי, פול אנקה ואחרים מהפטיפון הנייד שהביאה פאולה מאיטליה. לפעמים גם שרנו, ואז תהילה נגנה בקלרינט ומיכאל ליווה אותה בגיטרה. היו גם ריקודי עם. ריקודים סלוניים היו אז אסורים בתכלית, אבל ילדי עליית הנוער שהגיעו אז מדרום אמריקה לא ויתרו, ואנחנו ילידי הארץ נסחפנו איתם בסמבה וברומבה. בדרך כלל רקדנו בחדרים אבל יום אחד החלטנו לעשות מסיבה באחד מחדרי בית הספר המרוחקים. פאולה הביאה את הפטיפון והתקליטים והייתה מסיבה נחמדה. אבל אז המדריכים גילו אותנו ומכתבי הזהרה נשלחו להורים שלנו. היינו גם קבוצה קטנה שהצטרפה לשלמה גרוניך לחדר המוסיקה (היה לו מפתח קבוע כדי שיוכל להתאמן בנגינה על הפסנתר), ושם למדתי להקשיב למוסיקה קלאסית ולהינות ממנה. אהבתי את המקום היפהפה, את הלימודים והחברים ועזבתי בצער בגיל 18 וחצי כדי להתגייס לצבא.

גוייסתי לחיל האוויר ושירתי בתל אביב. באותו זמן היה לי חבר שגם הוא היה בחיל האוויר ושירת בתל נוף. החלטתי לבקר אותו בבסיס, מאחר ולבשתי מדי חיל אוויר נכנסתי לבסיס ללא קושי. בלילה פרצה מלחמת ששת הימים ולא היו יציאות הביתה. רציתי לחזור לתל אביב ,אבל לא נתנו לי לצאת בלי פס (אישור יציאה). כשהסברתי שאני לא שייכת לבסיס רצו לדעת איך נכנסתי ורק אחרי דמעות ובגלל פרוץ המלחמה הרשו לי לצאת. אני זוכרת שנסעתי באוטובוס הביתה, בדרך הייתה אזעקה וכולם נבהלו ,אבל החלטנו לא לרדת מהאוטובוס, רצינו רק להגיע כבר הביתה. כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בפתח תקווה, התחתנתי, למדתי בסמינר שיין וסיימתי כמורה לאנגלית. אחרי הלימודים התחלתי ללמד. עבדתי שנתיים ואז ראיתי שאני מחנכת ילדים של אחרים, בזמן שמטפלות אדישות מגדלות את ילדיי. החלטתי להישאר בבית עם הילדים. נולדו לי שלשה ילדים, אסי, יעלי ורוני. יעלי נולדה בשנת 1973 והייתה בת חודש כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. אסי הבכור היה בן שלוש. בעלי הכין את המקלט וגויס למלחמה ואני הכנתי תיק עם כל מה שצריך כדי לשהות עם תינוקת ופעוט במקלט. חוויה שונה לגמרי מאשר להיות רווקה וחיילת במלחמה. הפעם הייתי צריכה לשמור לא רק על עצמי אלא גם לדאוג לשלומם של שני ילדי. כשגדלו התחלתי לעבוד עם הורי חצי משרה (בחברת יבוא לשרוולי נקניקים) כדי שהילדים יגיעו מהגן ומבית הספר לבית עם אימא ועם ארוחת צהריים חמה ומוכנה על השולחן. התקופה הזו שגידלתי את הילדים בבית הייתה המאושרת ביותר בחיי.

כשהילדים גדלו נפרדתי מבן זוגי ועברתי לגור בראש העין בבית קטן שקניתי לי עם גינה קטנה וחמודה. הורי סגרו באותה תקופה את החברה ואני מצאתי עבודה כפקידה. כשיעלי עברה לבת חפר ופתחה צהרון עברתי גם אני כדי לעזור לה. אחרי שנתיים נולדה אביה ואני שכרתי בית גדול ויפה בבת חפר עם בן זוגי החדש, אילן, ופתחתי צהרון משלי. העצמאות שהייתה לי, הקשר עם הילדים והניסיון ליצור למענם מסגרת אוהבת תומכת ובטוחה הביאו לי סיפוק רב. באותה תקופה נולדו לי עוד שני נכדים, אלה וינאי, אחים לאביה. היום הם חיים באלישיב ולומדים בבית הספר האנטרופוסופי. אחרי שמונה שנים בבת חפר חזרתי לראש העין, ולבית שלי. עוד שנתיים עבדתי עם ילדים שנה אחת בוויצ"ו עם ילדים מבתים קשים ושנה אחת פתחתי את הבית לארבע קטנטנים בני שנה, זה היה ניסיון חדש.

בינתיים הורי נפטרו זה אחר זה בהפרש של שנה. קודם אבא ממחלת האלצהיימר, אחר כך אמא ממחלת הסרטן. החלטתי לצאת לפנסיה ולהגשים חלום ישן, ללמוד עיצוב ואדריכלות פנים. הייתי בעננים, כל כך נהניתי מהלימודים. הסתבר שבאותו זמן בן זוגי, אילן, כבר היה חולה בסרטן. עוד נסענו אחרי הלימודים שלי לטיול, שלא ידענו שיהיה אחרון, שטנו על הדנובה באניית טיולים מהונגריה עד גרמניה, טיול מקסים. חזרנו הביתה ישר לניתוח ואחר כך לעוד ניתוח. אילן לא החלים ואחרי שנה של בדיקות  אשפוזים וטיפולים  בבית החולים, הוא נפטר. עוד לפני שאילן נפטר, נולד נועם של רוני, ועכשיו שכבר יצאתי לפנסיה, סיימתי את הלימודים, ואילן כבר לא היה זקוק לי, הסכמתי בשמחה להשתתף בחייו של נועם כמלווה ומחנכת. היום הוא בן שש וגדל עם אימא, אבא, סבתא וחברים מהחינוך הביתי.

אסי לא מצא את האחת הרבה מאוד שנים. היו לו הרבה חברות אבל הן לא התאימו לו עד שפגש את ימית, אמא של ספיר ורז. הם התאהבו והולידו את אלי אחות לספיר ולרז. רז הזמינה אותי לעשות איתה את תכנית "הקשר הרב דורי". מאוד שמחתי על ההזדמנות לספר את הסיפור האישי שלי וכיצד הוא מתחבר לסיפור של רז, ובעיקר לבלות זמן עם רז המקסימה שלי ולהכיר אותה יותר מקרוב.

כרטיס חפץ

צמיד העובר במשפחתי מדור לדור

תמונה 12

את הצמיד קיבלתי במתנה מאמי לבת המצווה שלי. הצמיד נמצא היום בידי הנכדה שלי, אביה. את הצמיד קיבלה אמי בהיותה בת מצווה מדודתה בשנת 1940. לדודה היה רק בן והיא אהבה את אמי כמו בת. הצמיד עדין ומתאים לנערה בת מצווה. הוא מורכב מלולאות קטנות ועליו תלויות צורות קטנות המסמלות מזל טוב. כמו עלה תלתן עם ארבע כותרות.

צמיד הזהב עם עוד כמה תכשיטים נמסר בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני שנלקחו לגטו, לאחת מהמשרתות בבית לשמירה. אמי שחזרה מאושוויץ קיבלה את הצמיד מאותה אישה. אינני יודעת היכן שאר התכשיטים. כשקיבלתי את הצמיד מאמי היה ברור לי שהוא יעבור בבוא העת לבתי. כשהגיעה אביה, נכדתי, לגיל בת מצווה, היא קיבלה את הצמיד מאימא שלה. כך ממשיך הצמיד לעבור מדור לדור ומחבר אותנו לשרשרת אחת.

לסיכום…

הצורך לספר את הסיפור האישי שלי זרק אותי אחורה לזיכרונות מהילדות הנערות, לימיי כאימא צעירה ואחר כך כאשה בוגרת וסבתא. כבד לשאת זיכרונות של 70 שנה. הרבה מהזיכרונות העלו בי צער עמוק על תקופות קשות בצל אימא ניצולת שואה וחולה. חיים בארץ אחרת, שלא יכולתי להתחבר אליה. שנים של חיי נישואים עצובים וגרושים טראומטיים, גם לילדים (אפילו לא יכולתי להרחיב עליהם בסיפור חיי) או געגועים  לאנשים שכבר אינם פה ,חלק שאפילו לא הכרתי. אבל החוסר שלהם תמיד ליווה אותנו כמשפחה ואותי כחלק מהמשפחה.

יחד עם זאת לראות איך הדור החדש, הילדים, גדלו להיות אנשים מופלאים. אנשים עם יכולות אנושיות ומקצועיות. אנשים אוהבים מכילים ונותנים. מביאים את הכישורים שלהם לידי ביטוי ומגדלים את ילדיהם באהבה ובנתינה אין סופית. הסיבה שהגעתי לכאן היא שראיתי הזדמנות פז להיפגש עם הנכדה החדשה שלי, רז, ולהכיר אותה יותר מקרוב. אני מבינה שגם רז רצתה להיפגש ולהעמיק את ההיכרות עם המשפחה החדשה שלה. באמת פגשתי את רז, פגשתי ילדה שמחה, אוהבת, קשובה, ורעבה. רז התעניינה בעיקר בתקופה שאסי נכנס לחייה וזה מובן. לי היה חשוב להביא את הסיפור של המשפחה שלי מאיפה באתי. ביחד הבאנו סיפור שהוא הסיפור שלנו.

הזוית האישית

סבתא יהודית: אני רוצה לציין שתכנית "הקשר הבין דורי" נעשתה בצורה חווייתית ונעימה ביותר הן לסבים והן לנכדים. האווירה הייתה חגיגית ותומכת ולא מעט בזכות המורות המובילות קרן ומיכל. ולרזי, רוצה לאחל לך שתמשיכי להיות שמחה ואוהבת, שתראי כמה יכולות יש לך כדי להשיג כל מה שאת רוצה. ושתפסיקי להיות רעבה כל הזמן.

רז: נהניתי מאוד מהתכנית ולפגוש כל שבוע את יהודית שהפכה להיות סבתא שלי. אני מעריכה מאוד שהיא הקדישה את הזמן עבורי ולמדתי רבות על ילדותה וסיפורי העבר של משפחתה.

מילון

רעוע
חסר יציבות

צרכנייה
מכולת

להעביר קווים
להעביר שורה של צינורות השקיה מברז השקיה אחד בצינור הראשי לברז השני

פס
אישור יציאה מבסיס הצבא

ציטוטים

”צעיר הוא בעל עיניים טובות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו“

הקשר הרב דורי