מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי רוזנוולד-מורון נשואה למורון אברהם,סבים למוריה אבידן ולעוד ארבעה נכדים, מלאי אהבה אליה וגאים בה הכי!

נולדתי בתאריך 10.5.1945 יום אחרי 9.5  יום הנצחון על הנאצים. ילדת שלום, מלאת תפילת תמיד שסיכסוכי מדינות ייפתרו ללא מלחמות, ללא קורבנות וסבל אנושי. אמן!

הורי ילידי פולין- אמי פייגה ליבר מביאליסטוק ואבי ברל רוזנוולד ממזריטש ,בורחים בדרך לא דרך, לערבות סיביר. הוריהם סבא רבא, מתכחשים לעננת המציאות הנוראית הקרבה, נשארים בפולין נרצחים ונשרפים באושויץ.

שש שנים עוברים על הורי – שש שנים, איומות וקשות בקור של מינוס 50 מעלות, מחלות, רעב איום, יצר שרידות חייתי ואינטואיציה כמעט אלוהית, ניצול של חשיבת הרגע כדי לחיות עוד רגע ועוד יום. הורי, דור נפילים, מצליחים לשרוד וזוכים,

ב ח י י ם!

הורי זוכים ביקר מכל, לידת בת, אני.לילה שבו אימי לקראת לידה, צועדים הורי מרחק מטורף, במשך לילה שלם, כדי להגיע למעין בית חולים, ואימי יולדת אותי  בסמארקנד, אוזבקיסטאן. אין מזון תינוקות כמובן והורי מאכילים אותי מיומי הראשון בפירורי לחם מהולים במים חמימים – ואני שורדת.

בשנת 1946 שלושתנו חוזרים לפולין .הורי מתחילים חיים-טיפין טיפין בדזירזוניוב-נידר שלזיה. בשנת 1949 נולד לי אח. אנחנו גדלים במשפחה מלאת חרדות לשלומנו – בית חם ואוהב. עם זאת הורי מספרים לי מגיל צעיר מאד על שעבר עליהם ועל השואה בכלל. וזה שוקע אצלי- חזק.

בשנת 1957 אנחנו עולים לארץ. אוקטובר, גשם זלעפות וקר מאד יורדים מאוטובוס, מאוחר בלילה, בחצור הגלילית. מדשדשים בתוך בוץ של אדמת לס אדומה, חושך ואין חשמל, עששיות ופרימוס ומיטות סוכנות. כך חיינו שנתיים. הורי מתפרנסים, אבי בעבודת בניין קשה ביותר ואימי כתופרת. אנחנו הילדים לומדים בבי"ס המקומי. אני רוכשת את העברית מהר ממש מעורה בחיי החברה, וטוב לי.

בשנת 1960 הורי עם עזרה מהסוכנות היהודית – עוברים ללוד- ומקלים על עצמם מעט. בשנת 1963 הכרתי את בעלי לעתיד אברהם-יוצא מצריים. התחתנו בשנת 1965-שנינו עובדים, מקימים בית. הורי בעננים, ואני כל כך שמחה בשבילם.

בשנת 1967 פורצת מלמת ששת הימים. אברהם מגויס לתקופה שמוגדרת כתקופת המתנה של כ-3 שבועות כחובש קרבי. ב-5 ליוני פורצת המלחמה, הורי בלחץ נוראי, אני ללא ידיעה מאברהם המון ימים. רצים באחד הלילות למקלט הסמוך – אזעקה.

אין ידיעות מאברהם.

ב- 7 ליוני שחרור ירושלים , אנו עדים לשיירות של משאיות עם חיילים עוברים בכבישי העיר, השמחה ברחוב מטורפת. אני ואביו של אברהם עומדים שעות לראות אולי נאתר את אברהם חולף על פנינו.

הכל מסתיים בטוב. אברהם חוזר הביתה.

בשנת 1968 ילדתי את בתי הבכורה ,סיגל. הורי מלאי תחושות עילאיות, הם סבתא וסבא -אושר שמילים לא יכולות להגדיר. בשנת 1972 אני יולדת את איילת, אמה של מוריה, משפחה מאושרת- והורי בעננים. המון עם הילדות – נכדותיהן, כמה שיותר.אני מוצפת כל הזמן רגש בלתי נדלה – לעשות הכל כדי שהורי יחוו אותנו ואתנו מה שיותר .ואכן הם עם נכדותיהן המון, מדי יום. מגיעים אלינו בכל זמן שנוח , ללא תיאום. אנחנו משתפים אותם בטיולים אתנו, ארוחות שישי של יחד. חגים של יחד. נוצרת הדדיות קסומה , מלאת רגש עמוק.

הניצחון של הורי – אנחנו !

שלי – המשפחה הרחבה שלי ושל אברהם. הבנות, החתנים הנכדים ,שאין בוורבליות העשירה שלי לתאר את האהבה, האושר המרגש ותחושת ה"יחד" שלנו.

המצגת שלנו

הזוית האישית

מוריה אהובה שלי, תכנית  ה"קשר הרב –דורי" , המפגשים המיוחדים שלנו מדי שבוע, ה"יחד" האינטימי של השעה הזאת, ה"והגדתי לנכדתי" ושמעתי מנכדתי,  זה עוד נדבך בחוויות המשותפות שלנו.