מאגר סיפורי מורשת

תולדות חיי מעלייתי לארץ בגיל 14 שנים עד היום (בן 81)

אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי טל. במסגרת המפגשים שלנו ספרתי לה סיפורים רבים.

"וכעת, לאחר שסיפרתי לך על תולדות העיר ראשון לציון, ברצוני לספר על תולדות חיי בהגיעי החודש ליום ההולדת שלי ואני בן 81 שזהו גיל הגבורות.

נולדתי בשנת 1931 ב- 10 לחודש מאי בעיר חלב שבסוריה, בפרוץ המהומות בין הצרפתים ששלטו בסוריה לבין הסורים שביקשו עצמאות.

ילדי הקהילה היהודית למדו בשני מוסדות. "תלמוד תורה" ואליאנס". כתוצאה מההפגנות נסגרו שני המוסדות.

באותה תקופה החלו להגיע שליחים מהארץ והייתה התעוררות ציונית. פה אזכיר את גברת רחל ינאית בן צבי, שהייתה אשתו של הנשיא יצחק בן-צבי שבאה לחלב, אספה 20 בנות והעלתה אותן לארץ. הן התחנכו במוסד החינוכי "עיינות". כמו כן היה שליח ששמו היה יונה כהן שבא לחלב והתחיל לפעול בקרב בני הנוער, הקים תנועה חלוצית דתית שנקראה תנועת תורה ועבודה.

הייתי בן 14. היה איתי אחי שקראו לו ניסים והא היה בן 11.

העלייה לארץ הייתה כמובן בלתי לגאלית כי האנגלים ששלטו בארץ שקראו לה אז "פלשתינה" אסרו על העלייה.

ערב אחד ארגנו אותנו אנשי העלייה. העלו אותנו לאוטו במטרה לנסוע לבירות שבלבנון. בירות הייתה באותו זמן העיר שממנה העפילו לארץ כיון שהייתה קרובה לגבול ארץ ישראל. בלבנון שיכנו אותנו בבית הכנסת "מגן אברהם" ושם ישבנו וחיכינו עד שבאחד מערבי השבתות החליטו להעלות אותנו לארץ.

כולנו היינו ילדים בגיל 15 – 11 שנים. הכניסו אותנו לטנדרים בצפיפות גדולה, ונתנו לנו הוראה לא לבכות ולא לדבר. הטנדרים היו מכוסים בברזנט. כשהתקרבנו לגבול, ירדנו מהטנדרים בדממה והתחלנו ללכת לכיוון הגבול. טיפסנו בדרך על הרים וגבעות.

לפתע שמענו "מי שם?, עמוד!". כולנו פחדנו, אולם לא הוצאנו שום צעקה. ישבנו בשקט וחיכינו.

לאחר כחצי שעה הופיעו חיילים לבנונים חמושים בנשק. הם ראו שבפניהם עומדים ילדים. המבריחים ברחו כולם כדי שלא יתפסו. החיילים הלבנונים מעמיסים את כולנו במכוניות והובילו אותנו לכיוון מארג' עיון. שם היה בית סוהר.

בבית הסוהר היינו 3 ימים, עד שהקהילה היהודית בבירות לקחה אותנו תחת חסותה. חזרנו לבירות ושוב החזירו אותנו לבית הכנסת. חיכינו שבוע נוסף.

הקהילה דאגה לנו לאוכל ולשתייה. עד ערב שבת בו הופיעו שני טנדרים צבאיים מכוסים בברזנט. העלו אותנו למכוניות ושוב נסענו לכיוון הגבול. הפעם היו אלה חיילים מהפלמ"ח וגם מהבריגדה היהודית. הטנדרים היו של הצבא הבריטי.

גם הפעם החיילים בגבול הרגישו בנו, אך אנו ישבנו בשקט. החיילים הלבנוניים נעלמו ואנו התחבאנו כל הלילה בשטח. לפנות בוקר הופיע ערבי, כנראה נוצרי, ודיבר עם אנשי ההברחה שהיו יהודים מהארץ. התברר שהוא ידיד של קיבוץ דן. הוא לקח אותנו לביתו שבראש ההר, הורה לנו להישאר בשקט, והלך להודיע בקיבוץ.

בבוקר היגיעה משאית ובתוכה אנשים מבוגרים עם כובעי טמבל לראשם. הם ביקשו מהילדים לשבת על ריצפת האוטו בשקט, והם – חברי הקיבוץ עמדו סביב הילדים. המטרה הייתה להגיע לחיפה אך בדרך נצטרך לעבור את משטרת "ראש פינה".

חברי הקיבוץ התחילו לשיר ולצחוק. הגענו לחיפה שהייתה מרכז העלייה. בחיפה פיזרו אותנו למקומות שונים, חלק מהילדים נשלחו לקיבוץ גבת, חלק לכפר חסידים. את רוב הילדים וביניהם חניכי תנועת " תורה ועבודה" לקחו לישיבת "כפר הרואה" על שם הרב אברהם קוק שהיה הרב הראשי בכפר הרואה.

היינו ילדים בכל הגילים. אני, שהייתי בן 14 שנים, הייתי בן הבוגרים. לאחר חודשיים בכפר הרואה העבירו אותנו לישיבה על שם הרב סולומון שבכפר אברהם. לצערי, לא מצאתי את מקומי בשתי הישיבות. זאת כיון שעליתי ארצה כ"חלוץ". לו הייתי רוצה להמשיך את לימודי בישיבה הייתי נשאר בחלב, כי שם למדתי במדרש של החכם טויל.

התחלתי לארגן את הילדים, התחלנו לצעוק כי רוצים ללכת לקיבוץ. ביום בהיר אחד הופיע אדון מכובד עם רכב בכפר אברהם. מאוחר יותר התברר כי הוא היה ראש ארגון עליית הנוער. שמו היה הנס בייט (מאוחר יותר היה הנס בייט בשיירה עם חברי הנהלת הסוכנות היהודית לירושלים, בלטרון השיירה הותקפה והוא נהרג).

הוא ביקש לדבר איתי על המהומות שאני עושה. עניתי לו שבאתי לישראל כחלוץ, לבנות את הארץ, ושלחו אותי לישיבה. הסברתי לו שאני מעוניין ללכת לקיבוץ. תשובתו הייתה שבינתיים אין מקום בקיבוץ והציע שאם אני מעוניין בקיבוץ שאינו דתי, ייקח אותי עוד באותו יום במכונית.

הצטרפתי אליו והוא לקח אותי לבית הספר החקלאי בעפולה. בבית הספר היתה חבורה של נערים יוצאי סוריה. שהיתי שם כשנה וחצי. עבדנו 4 שעות ביום ולמדנו 4 שעות נוספות. עבדנו בכל ענפי המשק: רפת, מטעים, גן ירק. אני התמחיתי בעבודה בגן הירק. בתקופה זו הכרתי את אזור עמק יזרעאל, כולל ההתיישבות החלוצית וכך נכנסנו לתנועת "השומר הצעיר".