מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין לאימא ששמה פסיה ולאבא בשם שלמה רוזנשטרוך בתאריך 15.5.1935 בעיר פולטוסק שליד ורשה.

 

בשנת 1939, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, נכנסו הגרמנים ומיד כבשו את עירנו. הם גירשו את כל היהודים מהבתים ואמרו להם להגיע לגן ציבורי גדול – שם הכינו ארגזים מעץ ונתנו הוראה שכל אחד שיש זהב או תכשיט על הידיים שיוריד ויזרוק לארגזי העץ. לאחר מכן גירשו את כולם במכות ואמרו לכולם ללכת לרוסיה. אבי סחב עגלה עם סוס והעמיס את משפחתי על העגלה וכך נדדנו במשך חודשים בדרך.

 

סבי, סבתי ושלוש אחיות של אמי גורשו לגטו ורשה, שם הם הומתו. במשך הימים התחבאנו ביערות ובלילות יצאנו לדרך בכדי שהמפציצים הגרמנים לא יגלו אותנו. כך היה עד שהגענו לכפר נידח ליד עיר ששמה צ'קלוב. שם מצאנו בית קטן בעל חדר גדול שעשוי מחימר. אני ואחיותיי חלינו במחלות קשות ביותר בגלל הרעב והלכלוך. אני חליתי במחלה קשה ששמה היה "סקרלטינה". מאחר וזו הייתה מחלה מדבקת גילחו את ראשי. הייתי מאושפזת במשך חודש אבל הוריי אינם יכלו לבקרי מפני שלא היה להם איך להגיע. ההנהלה של בית החולים החליטה לשלוח אותי לבית יתומים. למזלי הרב, באותו היום שהייתי אמורה להימסר לבית היתומים הוריי הגיעו ולקחו אותי איתם.

 

שרדנו ברוסיה כ- 7 שנים ללא אמצעים  למרות שאבי גויס לצבא האדום (הצבא הרוסי). בשנת 1945, בסיום המלחמה אבי חזר עם מדליה מהצבא האדום על גבורתו ועל כך שהתגייס למלחמה. אבי היה בין הפורצים הראשונים לברלין. לאחר מכן הודיעו בכפר על סיום המלחמה, ומי שרוצה לחזור לפולין יכול. חזרנו לפולין ואז הקימו בתי ספר יהודיים בעיר בה נשארנו. בעיר זו גרנו במשך שלוש שנים ושם למדתי יידיש ופולנית. ביום בהיר אחד אבי יצא לעשות קניות לאמי. ניגשה אליו פולנייה ואמרה לו "מה דעתך? כל כך הרבה יהודים הרגו וכל כך הרבה עוד יש". באותו הרגע חזר אבי לביתנו והצהיר: "אנחנו עולים לישראל!"

 

למחרת הוא נסע לעיר ורשה אל הסוכנות היהודית ומיד סידרו לנו מסמכי עלייה לישראל. הסוכנות נתנה לנו דירה במלון בפריז וחיכינו כ-3 חודשים בכדי שתהיה אונייה שתיקח אותנו לישראל. הגענו למארסיי בצרפת ושם עלינו על אונייה בשם "נגבה". 

 

 

 

היינו שבועיים על הים עד שהגענו לחופי חיפה. שם העלו אותנו על משאיות והביאו אותנו למחנה עולים על שם בית ליד. בחוסר כל הוכנסנו לאוהל סיירים, כאשר אנחנו שישה נפשות במשפחה ואלינו לאוהל מצטרף זוג נוסף. כך חיינו במשך שנתיים. בחורף סבלנו מגשם וקור ובקיץ מהחום הכבד והיינו צריכים לעמוד בתור בכדי לקבל אוכל. נרשמתי לבית ספר בנתניה ושם למדתי בערך שנה עד שאבי החליט שאני וחנה אחותי צריכות להפסיק ללמוד וללכת לעבוד, כדי לקנות בית בשיכון הדר יוסף.

 

בשנת 1951 זכינו בהגרלה לשיכון בהדר יוסף ושמחנו להיכנס לבית רגיל בשעה טובה. בבית היו שניים וחצי חדרים. במיטה ישנו שלוש אחיות ובלילה היה צפוף ורגלינו התנגשו זו בזו. נאווה אחותי הרביעית קיבלה מיטה מתקפלת משלה (הסיפור דומה ל- "סאלח שבתי"). אמי ואבי חיו בשיכון זה עד יום מותם.

 

בשנת 1953 פגשתי את פסח, שהפך במהרה בשנה זו לבעלי. אנחנו חיים שמחים ומאושרים עם משפחתו, נולדו לנו בן בשם אריק ובתיה. בנוסף יש לנו 3 נכדות ונכד אחד.

 

תשע"ה