מאגר סיפורי מורשת

שמי יודית אשבל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

אימא שלי וחברים שלה הסתתרו בבתים בגטו של בודפשט בזמן מלחמת העולם השנייה. הבתים האלה סומנו בדגל של שוויץ או של שוודיה, שזה היה סימן שאסור לגרמנים לפגוע ביהודים שנמצאים שם. פתאום אימא שלי היתה צריכה ללדת אותי, אבל היה מאוד מסוכן ליהודים לנסוע ברכבות או בעיר בכלל. סימן ההיכר היה טלאי צהוב על בגדי היהודים. השומר של הבית הזה ראה את אימא שלי בסבלה אמר לה: "תורידי את הטלאי, תעלי על הרכבת ותסעי לבית חולים". אמי הגיעה לבית החולים, שם קיבל אותה המנהל שהיה רופא יהודי ורוב הצוות היה יהודי. הוא אמר לה: "אני אעזור לך ללדת אבל אחרי יומיים תצטרכי ללכת מפה כי הגרמנים בדרך הנה ויהרגו את כולנו".

אחרי יומיים עטפה אותי אימא שלי ויצאה לדרך ברגל כשהיא חלשה ובוערת מחום. בדרך היא הרגישה שהיא מתעלפת. היא פחדה להפיל אותי מהידיים שלה, חיבקה אותי בכל כוחה, נשענה על קיר של בית ולאט לאט קרסה. מחלון של בית ממול ראה את המחזה הזה זוג הונגרים צעירים. הם מיד ניגשו אליה, אספו את שתינו וטיפלו בנו עד שאמי הרגישה יותר טוב. היה חשש שהשכנים יגלו שאצל הזוג מסתתרת יהודיה, לכן אימא שלי אמרה להם: "זה הזמן שלי להודות לכם וללכת לבית בגטו". האישה בכתה ואמרה לה: "תראי, אני אישה עקרה לעולם לא יהיו לי ילדים משלי. תשאירי לי את התינוקת, אני יודעת שאת יהודיה ואם תצאי עכשיו – מי יודע מה יקרה לך ולתינוקת? אני מתחננת בפנייך שתתני לי את הילדה ואת תנסי להציל את עצמך, יכול להיות שאת תינצלי תחזרי לבודפשט וניפגש". אימא שלי, שכבר איבדה שנתיים קודם תינוק בן שנתיים ממחלה, החזיקה אותי בכל כוחה ואמרה: "יש אלוהים ומה שיקרה יקרה".

אימא שלי הגיעה איתי לבית המסומן שם חיכו חברים של אימא, מודאגים כי חשבו שקרה משהו. לפתע הופיע אבא שלי שהיה עסוק בשחרור יהודים ממחנות עבודה ובהספקת מזון ליהודים שהסתתרו בכל מיני מקומות. כשראה את אימא שלי ואותי, הוא לקח אותי בזרועותיו, פרץ בבכי מהתרגשות והציע לקרוא לי ״יונה״. אימא שלי רצתה לקרוא לי יודית, שזה שם הונגרי.

אבא שלי הודיע לכל הקבוצה שצריך ללכת לתחנת הרכבת שתסיע אותנו לארץ נייטרלית. עלינו כולנו לרכבת משא מסריחה וצפופה שהובילה אותנו למחנה ההשמדה ברגן בלזן. שם חילקו את האנשים לצריפים. היה קור אימים, המזון שקיבלנו היה מרק דלוח עם כמה ירקות ושליש כיכר לכם לאיש. האנשים שפכו את המרק שלהם לסיר מרכזי, עירבבו מחדש וחילקו בצורה שווה שלכל אחד יהיה מרק ותוכן שווים. כל אחד מהם הוסיף קצת מהספל שלו לספל של אמי כדי שהיה לה מה לתת לי. הגרמנים רצו לשמור אותנו בחיים כי קיוו שיקבלו את המשאיות.

באחד הימים הקור היה כל כך קשה ואני התינוקת סובלת מרעב גדול ומתת תזונה, התחלתי לגסוס. חברה של אימא שלי אמרה לה: "שרי פה בחוץ על ידינו יש קבוצת צוענים ויש שם זקנה אחת שיש לה שמיכות. אני אבקש ממנה שמיכה לתינוקת הגוססת שלנו". החברה יצאה אל הצוענים וסיפרה לה שצריך שמיכה לתינוקת גוססת. הצועניה ענתה לה: "אם תאספי בשבילי את כל הלחם שאתם מקבלים כל בוקר, אני אתן לך את השמיכה". החברה של אימא שלי נכנסה לצריף ואמרה להם: "אם אנחנו רוצים את השמיכה לתינוקת, נתרום את הלחם שלנו". כולם הסכימו, חוץ מנער אחד בן 14 שאמר: "אני לא אתן, כי אני רוצה לחיות". האנשים בצריף אמרו שככה לא מתנהגים. הוא הדיר את עצמו מהחברה. לימים אימא שלי והחברה שלה מאוד רצו לפגוש אותו ולבקש ממנו סליחה על שפגעו בו. מעולם לא מצאו אותו, מישהו אמר שהוא ירד לאוסטרליה, בכל מקרה – עקבותיו נעלמו. השמיכה הצילה את חיי.

יום אחד בדצמבר הגיע מישהו לצריף שלנו והודיע שליד המחנה מחכה רכבת שתיקח אותנו לשוויץ, מה שאומר שאנחנו משוחררים ויוצאים לחופש. אימא שלי עטפה אותי בשמיכה וביחד עם כולם צעדה אל עבר הרכבת בעוד היא חולה וחלשה אבל מילמלה לתוך השמיכה: "יודתל׳ה, אנחנו נחיה". הרכבת הייתה נקייה נוחה והביאה אותנו לעיר ברן בשוויץ. שם קיבלו אותנו רופאים ואחיות מהצלב האדום שטיפלו בנו מבחינה רפואית ודאגו למזון ראוי למבוגרים ולתינוקות. רופא אחד ואחות אחת אהבו אותי במיוחד וטיפלו בי. הרופא אמר לאימא שלי שהוא מוכן לאמץ אותי כי אני כל כך מתוקה, האחות נתנה לי בובה סרוגה שנמצאת עד היום אצל נכדתי. לאחר שמונה חודשים עזבנו את שוויץ והגענו לעיר ברי באיטליה. שם היו אלפי ניצולים שחיכו לעלות ארצה. אימא שלי עלתה איתי על אחת האוניות שהייתה בה צפיפות איומה ולא מספיק מזון. אחרי ימים אחדים קשים של הפלגה הגענו לחוף עתלית. מכאן החלו החיים החדשים שלנו.

הזוית האישית

הנכד איתי: היה לי מעניין וכיף להכיר את הסיפור של סבתי.