מאגר סיפורי מורשת

סבי ישראל ויינגרטן-כרמי אביה של אמי חיה, שהיה ציוני הגיע לישראל בשנת 1933 כתייר, רכש אדמה בקדימה וחזר לפולין שם מכר את עסקיו והעלה את המשפחה מפולין בשנת 1935 וקבע את מושבו בקדימה.

אבי ואמי חיה ודויד לנגר מוותיקי קדימה נישאו בשנת 1940. לאחר נישואיהם הם הקימו צריף וגרו בו ללא חשמל האירו עם עששית נפט, המקרר היה מקרר קרח. את הקרח היו קונים ממחלק הקרח שהיה בא עם סוס ועגלה מצלצל ואנשים היו יוצאים לקנות קרח. אנחנו הילדים היינו רצים אחרי עגלתו ואוספים את חתיכות הקרח ומלקקים.

בצריף גדלו גם שתי אחיותי הגדולות ממני. את הבית סיימו לבנות בדיוק כשנולדתי.

למשפחתי היה לול קטן שסיפק את צרכי הבית ושתי פרות. לפרות קראו כוכבה ודרומה. עם השנים גדל הלול והפך להיות מקור פרנסה למשפחתי. אנחנו הבנות היינו שותפות פעילות לגידול העופות מרגע הבאתם כאפרוחים רכים. היינו מטפלות נותנות מים ותערובת וכשגדלו היינו אוספות את הביצים. וגם  מזריקות חיסונים לעופות בעת הצורך. הורי גידלו גינת ירקות ענקית, מטופחת, שסיפקה את כל צרכינו וכן עצי פרי: שזיפים אפרסקים גויאבות חבושים שסק ועוד.

חלומם של הורי היה להיות בעלי פרדס. חלומם התגשם. בשנת 1959 אני זוכרת את ההכנות לקראת הבאתם של השתילים הרכים, את הריח המיוחד של שתילי ההדר ואת שתילתם. אנחנו היינו משקות בתורנות, עם הצינור משתיל לשתיל במשך יום שלם. היינו לוקחות גם ספר קריאה כדי שלא נשתעמם. קריאת הספרים היה נוהג מבורך אצל משפחתנו וכן האזנה לרדיו לתוכניות הילדים ולשירים העבריים וכמובן לחדשות בכל ערב.

היינו שותפות גם לקטיף התפוזים ובכלל היינו שותפות לכל הנעשה והקורה בבית ובמשק לטוב ולקושי במשפחה. חיינו בהתאם ליכולות, הורי היו מחושבים וחסכניים חיו בהתאם ליכולת: בגדים חדשים נקנו רק לפי הצורך את הבגדים העבירו אלי מאחיותיי, נעלים  גם העבירו  לי מאחיותיי ופעם בשנה, בפסח קנו לי נעלים חדשות. כשהנעליים היו קטנות מדי פעם היו חותכים את קצותיהן כדי שיהיה מקום לאצבעות . בשנות החמישים  הייתה תקופת הצנע וכמו כל המשפחות קיבלנו תלושי מזון. לאבי היו דוד בארצות הברית  בניו יורק והוא שלח לנו חבילות בהן היה אוכל: קופסאות  של בשר משומר, חלב עמיד, שימורי פירות, שוקולד, סוכריות ופירות מיובשים. ביצים ובשר עוף וירקות כאמור גידלנו בעצמנו, כך שלא הרגשתי כילדה בחוסר במזון. כמו כן, נשלחו אלינו חבילות עם בגדים שאת חלקם הגדול אמא פרמה ותפרה מהבד בגדים חדשים, ביתר היינו מתחפשים.

דאגתם העיקרית של הורי הייתה לעתידנו, כשחלומם היה שנמשיך ללמוד, להתפתח ולהתבסס ובאמת כולנו למדנו והפכנו להיות עצמאיות. אבי דאג מאוד לידע שלנו, לא ויתר על עיתון ועל האזנה לרדיו, הייתה לנו ספריה ענקית  עם כתבים של סופרים שונים ולפני השינה הייתי קוראת.

הזיכרון מילדותי בקדימה הם משחקי השכונה שלנו. החברים והחברות היו בעלי חשיבות עליונה.

לאחר שמילאנו אחר משימות הבית, עבודות הבית ושיעורי הבית, היינו הולכים לחברים ומשחקים מונופול סבלנות (היום משום מה זה נקרא ריצ רץ) חמש אבנים וכו.. או נפגשים בגן הציבורי "גן צפורה". אמנם בגן לא היו מתקני משחקים אבל לנו לא הייתה בעיה, מיד התארגנו ושחקנו שני דגלים, חמור חדש, סוס ארוך, חבל, מחניים  שלוש מקלות ועוד. גם בהפסקות בבית הספר היסודי תמיד היה מי שדאג  להביא חבל או כדור  ושיחקנו.

בנוסף כולנו היינו בתנועת "הנוער העובד", בקן הנהדר שניהל דויד ללבר ז"ל שדאג שנלמד שירי ארץ ישראל, ריקודי עם, פעולות שונות  וכמובן מחנות קיץ.

"כך זה היה , פשטות רכה

זה הצטייר בילדותנו

שהייתה יפה" (עלי מוהר)

https://animoto.com/play/6sT2ULxBB7gVLUOu79Mx1A

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

פורים 1958 בקדימה – אינטגרציה בשנת 58

בית הספר בקדימה בשנת 1958 הווה מרכז לפעילויות בקהילה בעיקר בחגים. שנה זו היא השנה בה אוחדו שני בתי הספר הממלכתיים. ביה"ס שהיה בכפר וביה"ס שהיה בשכון יציב המנהל היה פנחס פרח ז"ל איש משכמו ומעלה, בעל ידע רב, רצון חריצות  ומוטיבציה. לנגד עיניו עמדו הצלחת התלמידים וטובת קדימה ושילוב ביה"ס בחיי הקהילה. הוא דאג לכך שבית הספר יהווה המאחד של תושבי המקום שהיו בני עדות שונות ומנהגים שונים.

בחג פורים 1958 הוחלט כי בכל כיתה יתחפשו הילדים לעדה אחרת. אני הייתי בכיתה ג' וכולנו התחפשנו ליוצאי  רומניה, הכינו לכל היה שלט שהכריז מאין היא. המורה שלנו הייתה מסדה בינר שהייתה ילידת רומניה, והרגישה מצוין להיות חלק מאיתנו. התהלוכה הייתה בכל רחובות קדימה עד גן ציפורה ,ושם על הבמה כל הכיתה הופיעה לפני כל תושבי קדימה.

פורים בקדימה, קיבוץ גלויות ואיחוד בתי הספר-בית הספר מהשיכון ובית הספר מהכפר

הזוית האישית

סבתא חנה: תמר היקרה, הנחיות הועברו בצורה ברורה ונעימה מאוד נהניתי לשבת ביחד עם הסבים והסבתות ולהעלות זיכרונות גם הנכדים בנותיי וחתניי הראו התעניינות ושאלו שאלות עניין התמונות קצת הקשה מאחר ולא צילמו אותנו הרבה, מצלמה הייתה דבר יקר ערך וגם ההעברה למחשב לא הייתה פשוטה. הביקור בבית התפוצות היה מרתק, תודה רבה וישר כוח.

הנכדה נטע: אני אהבתי מאוד את תכנית "הקשר הרב דורי" למדתי על חנה (סבתא שלי) הרבה דברים שלא ידעתי עליה. אני חושבת שתכנית הקשר הרב דורי היא תכנית המזכירה לכולנו על עברם של העם היהודי וגם ללמוד על משפחתך בעבר.